בס"ד

 

        מֵאוֹצַר אוֹר הַחִלּוּפִים: פָּרָשַׁת  מִ קֵּ ץ

 

                                                               מאת דורין אלן בל-דותן

 

זהו התרגום העברי, שנעשה בידי דניאל דותן, של החיבור המקורי שנכתב באנגלית (ובו מאות מובאות בעברית) בידי רעיתי, תחי'ה, דורין אלן. את החיבור המקורי תוכלו למצוא באתר:     http://tinyurl.com/52hz6   

 

 

עבודה זאת מוקדשת באהבה ובהערצה למורַי לשפה העברית: כל נשמותיהם של בני ישראל שהקדישו, מקדישות ותקדשנה את חייהן

ללמוד לשון הקדש לשם שמים; לסבי, מאקס גולדמן ז"ל, שסבל אותי באורך רוח ובשעשוע, מעפילה אל חיקו ומפריעה לו בקריאת

העתון-ביידיש שלו, ודורשת שילמד אותי לקרוא; ל'מורה לאה' בגן הילדים שלי, אשר בראותה אותי נצבת מוקסמת מול האותיות

העבריות המרקדות על הפוסטר הענק מעל ראשי ומאזינה בעונג עילאי לספורי התורה מפיה – עודדה אותי ללמוד תורה; לרנה גרטל,

מורת האולפן הראשונה שלי, שלא נרתעה אף בקטנה ממשימותיה להגביר את הדקדוק ואוצר המלים שלי בתקופת חיים בה התקשיתי בלמוד-עצמי; ויותר מכולם המדריך, המתרגם-עורך שלי זה עשרים ושתים שנה כמו גם אישי זה עשרים שנה, דניאל דותן, שהעמיד

ומעמיד בכל לבו את הידע הלשוני הרב שלו בשפה העברית לרשותי.

 

מ ב ו א

 

להלן נראה בע"ה, ללא צל של ספק, כי שְמות כל הנקֻדות וציוני-בטוי אחרים בכתובים נמצאים בפרשת 'מקץ'.

לא רק שמות כל הנקֻדות וציוני הבטוי המוכרים לנו מצויים בפרשת 'מקץ'; הוראות השמוש בתנועות ומִקוּמיהן מצויים אף הם, כאשר נראה, בפרשת 'מקץ'. נלמד כי שיטת ההנעה הידועה כ'המסורה הטברינית' אמנם קיימת בכתובים, אך יחד אתה נציג שיטות הנעה אחרות הנתמכות בכתובים. נראה את האסמכתאות לחוקי הדִּקְדּוּק בפרשת 'מקץ'. נוכיח כי בעלי המסורה לא "המציאו" את הדקדוק הידוע לנו כיום – הם יכלו לקרוא את המסורה מתוך הכתובים. עבודתם רצופת האהבה התמשכה על פני דורות רבים. הם הרבו ללמוֹד, אך מלאכתם לא נשלמה;

יש מקום ללמוּד נוסף אודות הדקדוק והרכבת הכתובים בתורה, שעדין לא נגלָה לנו. נראה כי למידת הגימטריאות

של שמות הנקֻדות ושאר ציוני-הבטוי היא תשתיתו של המדע הטבעי הכולל מתמטיקה ואסטרונומיה. חשוב מכל: חוקי הדקדוק עצמם יתבררו לנו כחוקי הצדק עליהם מיוסד עולמנו, ועל פיהם מתנהלים העולמות כולם.

 

עבודה זאת לא באה להכחיש את קֹבץ חוקי הדקדוק העברי והוראות קריאת התורה הנכללים במסורה הטברינית

כפי שהתגלמה בעבודת אהרן בן משה בן-אשר. המעמיקים בחבורו של בן-אשר מבחינים בהתפתחות ובהתקדמות במהלך כתיבתו. ואף כי הרמב"ם הכריז על ההנעה בכתבי בן-אשר כמושלמת, אין כל בטחון בהסכמת בן-אשר עצמו להגדרת עבודתו כ"סוף הדרך". להלן נראה איך התורה רומזת לנו להמשיך בגִלוי חוקי הדקדוק. למוד הדקדוק העברי ביחסו לפרשנות לא תם עם  הראשונים (ב"ימי הבינים"). טרם הגענו אפילו לקרבת סוף-פסוק בלמוד מבנה הלשון העברית. חקירתם של השופטים ושל נביאי האמת והצדק, ז"ל, עדין נמשכת – בימינו ובעתיד.

 

עברית היא אותיות ומספרים. בנוסף לערכן המספרי הידוע של אותיות ה-א"ב, יש גם שמות לאותיות עצמן, לתנועות ולציוני הטעמים; לכן גם לכל אלה יש ערך מספרי. בדרך כלל לא נחשב דבר זה לפלא, אך נקוה להציג זאת

לא רק כפלא – אלא גם כמתנה א-לֹהית, יקרה ביותר, מאת הי"ת. האותיות העבריות נושאות שם (והם שרשים, ברובם גדול, וכך משרתים כבסיס למערכת הפֹעל / השם / התֹאר), תופעה המתקבלת אצלנו כנתון. אין אנו

מתפעלים מכך, או אפילו מתעסקים בכך יתר על המדה – כל עוד אין אנו צוללים למַעְמַקֵּי הלשון העברית. אם אין אנו דתיים, נסתפק בהסבר שמות האותיות אותו למדנו בילדותנו (או בכל זמן אחר בו למדנו זאת), דהינו: המקור לשם האות "אלף" הוא בראשית אִלוּף בעלי החיים; המקור לשם האות "בית" הוא בתקופת המעבר מחיי-נדודים להקמת בתים; "גמל" הוא שם החיה שהיתה חיונית אֵי-אז להשׂרדותנו כנוָדים במדבר, וכן הלאה. אם אנו יותר

דתיים, נגיע אל מעבר לאותה רמה של הבנת שמות האותיות העבריות ונפנה לאותו הסבר רוחני / מוסרי המצוי בתלמוד הבבלי (שבת, קד: א); אזי תתגנב ללבנו ההוראה המגוחכת (רוחנית / מוסרית) לפיה ילדים בני תקופת התלמוד הכירו סודות-תורה שלא היו ידועים בימי יהושע בן נון. אם נקבל זאת, לבטח לא נִמְנֶה את התנ"ך בין הכתובים המכילים סודות (של האותיות העבריות) עמוקים וגדולים קצת יותר מאלה המצויים בדף ק"ד במסכת

שבת. אם נקבל את הכתוב אודות הלשון העברית ב-שבת ק"ד – אזי אין כל סבה לטרוח ולהזכיר, למשל, כי המלה 'שיר', כמו ב'שיר השירים', היא הִפּוּך שם האות רי"ש. נוכל להִשָאר שְׂבֵעֵי-רצון מעצמנו, אם גם ממורמרים במקצת ומאוכזבים היטב ברוחניות / מוסריות, בעודנו חושבים כי האות רי"ש היא מקור הרשע בעולם, על פי הוראת

מסורת ה"קבלה" הרבנית.

 

המָצאוּת שמות האותיות בכל מקום בתורה, כלומר: עצם קרבתו והתגלותו של הי"ת, היא בדיוק הסבה

להתעלמות מרביתנו מן הפלאים כולם. כך אנו, רוב הקוראים עברית, לא נבחין בהכָּללוּת השרש / שם-האות "אלף" בַּסמיכות 'אל-יוסף'. כך גם המלה "בית" (שוב: שרש, שם-אות וגם מושג) לא תעורר את תשומת לבנו אגב

פגישותינו בצֵרופיה בתורה, או בכל כתוב עברי, אף אם הורו לנו כי יש משמעות מסוימת לִשְמות האותיות

העבריות בראשית למודינו. לרוב אין אנו מבחינים בהמצאוּת "בית" במלה 'ברית'. ואם לא הבחנו בקיומו המובהק של שם אות בתוך מלה מקראית, ודאי לא נשאל את עצמנו: מה דבר זה מסמל? או מהו תפקיד שבוץ האות

בהרכב אותה מלה? אנו כה שטופים בנפלאות לשון הקדש, עד כי מעטים יזהו במלה חשובה כמו "בראשית" (מלבד ההחלפה הידועה

'ברית-אש') את שמות האותיות בי"ת ו-רי"ש (החולקים במשותף את ה-י'). ואם לא שתנו לבנו לפרטי כתבי הקדש ולא ראינו בהם כל פלא, איך נוכל להגיע לשאלה: "למה?"

 

דוגמה נוספת: למדנו, לא פעם יחד עם ה-א"ב עצמו, כי האותיות העבריות הן בעלות ערך מספרי. אולם אין אנו עוסקים בערכים אלה בשעת עיון בכתוב עברי, או אפילו בקריאה בתורה; נהפוך הוא – מתעלמים אנו מערכים

אלה כדי לגלוש בזריזות על פני הכתוב. כך עושים אנו אף בלמוד התנ"ך, למען "יעילות" הקריאה. כיצד, אפוא,

נוכל לחפש משמעות בכתובים – אם לא הגענו להבחנה במתנותיו, היקרות מעבר לכל דמיון, ש-ה' ית' מוסר

אישית לכל לומד תורה בשפע זמין ביותר?

 

קל וחומר, מרבית קוראי העברית לא יחקרו למצוא את שמות הנקֻדות במלים ובפסוקים. האם אף עולה על דעתנו לחפש את שמות הטעמים? האם אי פעם תהינו שמא ניתן למצוא את שמותיהם של הנקֻדות והטעמים בתורה?

 

וכך, בעודנו מסרבים לראות את המובן מאליו, מביאה התורה (השגח במציאותו של שם האות ת"ו במלה 'תורה') ענינים אלה לדרגת בהירות רבה בפסוקים רבים (השגח במציאות שם האות קו"ף, ב-פ', במלים 'פסוק' ו'פסוקים'). שני פסוקים רצופים, התופסים את תשומת לבנו, יובאו להלן:

"אם-עֹלה קָרבנו מן-הבקר זכר תמים יקריבנו, אל-פתח אֹהל מועד יקריב אֹתו לרצֹנו

לפני ה'. וסמך ידו על רֹאש העֹלה, ונרצה לו לכפר עליו." (ויקרא, א:ג-ד)

נא לעין בתשומת לב בפסוקים אלה. בלי לבצע חלופי אותיות, כמה שמות-אותיות נוכל לראות בתוך המלים הנפרדות? הבה נתקדם עוד צעד ונתבונן במלים סמוכות. כמה שמות אותיות נוכל לראות עתה? כמה שמות

אותיות, הכלולים בשמות אותיות  אחרות, יש לפנינו? למשל, שם האות פ"א כלול בשם האות אל"פ, בו נבחין

בצרוף 'אל-פֶּתח'. יתר על כן, שם האות פ"א כולל את האות א, אשר שמהּ אל"פ. כך "מתכוֵץ" שם האות אל"ף אל האות א בשם האות פ"א, בעוד שם האות פ"א כלול בשם האות אל"ף. שמותיהם של האותיות אל"ף ו-פ"א, כאשר ראינו, נכללים זה בזה ויוצרים זה את זה. עם תום קריאת עבודה זאת בעיון עד הכנסַת חלופי שמות הנקֻדות

לזכרוננו, נציע לקוראים לשוב אל הפסוקים דלעיל. כמה שמות של אותיות ותנועות אנו רואים  עכשו? מי שיהיו מוּדעים אז לגימטריאות של שמות הטעמים יבחינו כאן גם בכמה טעמים.

 

אם סבור אי מי מהקוראים כי הפסוקים ב-ויקרא (א:ג-ד) נבחרו בזכות רבוי נדיר של שמות אותיות, שמות סימני נקוד ושמות טעמים בהם – הכותבת ממליצה כי קורא זה יבחן כל פסוק בתנ"ך בשאלה זאת. כל פסוק בכתבי

הקדש יתגלה כאוצר בלום של שמות אותיות, שמות סימני נקוד ושמות טעמים המשולבים אלו באלו בצורות שלא תוכלנה להתפרשׁ כתקריות או צֵרופי מקרים.

 

אכן, שמות הטעמים מצויים אף הם בתורה – ארוגים אל תוך האותיות, שמות האותיות, התנועות, שמות

התנועות והטעמים עצמם. דוגמה מפליאה לכך היא המלה הראשונה בפרשת 'ואתחנן' (דברים, ג:כג). אנו רואים החלפה/חלוף מושלמים של שם הטעם 'אתנח' במלה זאת, ללא כל צרך בחישובי גימטריאות (במושג "החלפה מושלמת" מתכוֶנת הכותבת לציֵן מצב בו, אחר החלפת סדר האותיות בבטוי, שומרות האותיות על צורותיהן

וערכיהן שהיו בסדר המקורי. כמובן, החלפות לא-מושלמות תבואנה רק באותיות בעלות יותר מצורה אחת – קרי, הסופיות. לדוגמה: ההחלפה [מקץ / קמץ] היא מושלמת, בעוד ההחלפה [מקץ / מצק] היא לא-מושלמת).

 

אם נעמיק עוד בכתובים נגלה אוצרות נוספים. בפסוק ג:כו בספר דברים נמצא הבטוי 'אל-תוסף' המכיל, בצד

שמות האותיות אל"ף ו-ת"ו, גם את האות ס. אם נחבר את הגימטריא של ף מהצרוף 'אל-תוסף' אל הגימטריא

של ס הנמצאת באותו צרוף נגיע עד 860 =סף; זהו ערכו של השם האחר לטעם אתנח [אשכנז] שגלינו בפסוק

כג – אתנחתא [ספרד]. נראה, אפוא, כי יותר מרמה אחת של חקירה עשויים להיות נדרשים כדי לגלות שמות של אותיות / תנועות / טעמים. במקום מסוים זה יכולנו לגלות אות, שני שמות אותיות וגם שם טעם בתוך בטוי נתון. יש ממצאים נוספים בבטוי 'אל-תוסף' אך אנו נסתפק באשר גלינו עד כה וכרגע לא נעמיק יותר – כי עניננו המידי איננו התעסקות בשמות הטעמים.

 

בשלב מתקדם, בהיותנו בקיאים יותר בגימטריאות, לעתים לא נזדקק ל"הסרת השכבות" בזו אחר זו. למשל: אם הכנסנו לזכרוננו כי הגימטריא של 'אתנחתא' היא 860, נוכל לדלג על ההבחנה במציאות שם האות אל"ף ורק

אחריה במציאותה של ף בתוך אותו שם כדי לחבר את ס + ף ולהגיע לסך האתנחתא הסמויה. נראה אז, בפשטות, את ס"ף כ-חִלּוּף ל'אתנחתא' דרך שגרה. ואם נזכור כי ערך 'נתתי' גם הוא 860, נכיר בנוכחות 'אתנחתא' בכל

מקום בו נקרא 'נתתי' – כשם שנעמוד על כך בכל מקום בו ימָצאו ס וְ-ף קרובים זה לזה. עד השגת בקיאות כזאת בבצוע החלופים יהא עלינו לעשות זאת בשלבּים: הכרה במציאות אותיות  מסוימות בתוך בטוי נתון, בטרם נוכל לחשב חלופים מסובכים יותר. אבל גם בבקיאות מפליגה – תחשיב הגימטריאות הנו תמיד אתגר עבורנו ועלינו להפיק את המרב מעצמנו ולהתבונן אל עומקי מעמקים בכתוב עברי. הצהרה זאת תקיפה במיוחד בלמוד התורה – בין אם תורה שבכתב ובין אם תורה שבע"פ.

 

סימני התנועות וסימני הטעמים גופם מולבשים על התשלובת

(אותיות / שמות-האותיות / שמות-התנועות / שמות-הטעמים) המרכיבה את הכתוב הבלתי-מנוקד של כתבי

הקדש, זה החסר כל ציוּן נוסף. עוד מעט נראה, בע"ה, כי הכתוב עצמו מורה לנו איך להציב סימנים אלה על גבי התשלובת. גימטריאות שמות התנועות ושמות הטעמים עשויות (וחייבות) לבוא בחשבון סך

האותיות-מלים-פסוקים אליהם מתיחסים התנועות והטעמים. למוד התורה הכולל תחשיב זה ומביאו בחשבון

הנו, מכל מקום, ברמה גבוהה.

 

נושא עבודה זאת הוא הימצאות שמות הנקודות בפרשת 'מקץ'. הכותבת מניחה לקורא את המשך חקירת

תשלובת האותיות ושמות האותיות בשאר פרקי התנ"ך. אם נתן לגלות את שמותיהן של התנועות בתורה,

נתן ודאי לגלות גם את שמות האותיות.

 

מעבר למציאת תשלובת האותיות ושמותיהן, סימני הנקוד ושמותיהם, וכן הטעמים ושמותיהם בחומש – בבדיקה נגלה כי גם כל הנ"ך מבוסס על תשלובת זאת. כתובים אלה הם מעשה-סבכה של תשלובת האותיות ושמותיהן, הנקודות ושמותיהן, הטעמים ושמותיהם ארוגים יחדו בידו של אומן-כל-האומנים כדי לגלות בהם אמִתות עמוקות. למעשה אין חדושים ממשיים "יש מאין" בתלמוד תורה. כל החדושים הם תוצאה של ראיית חלופים

(במודע או לא) של הכתוב בחומש. הנביאים והשופטים, זי"ע, היו רבי-אומנים בקריאת החלופים ובהבנת המסרים הרוחניים / מוסריים / הלכתיים שהתבטאו מתוך קריאה כזאת. למשל, אנו קוראים בספר ישעיהו, מ:א – 'נחמו, נחמו...'. הגימטריא של שם האות צד"י היא 104 =קד, כמו זאת של 'נחמו'. 104 היא גם 4 פי 26 [=כ"ו, היא

הגימטריא של השם-בן-ארבע-האותיות ללא נקוד]. חלוף נוסף ל-צד"י הוא הבטוי 'ברא עולם צדק' בסך 1103 =104, לפי חוקי הגימטריא [כי אל"ף בא תחת אלף (1,000)].

 

זאת, לאמתו של דבר, מטרתנו בחלופים: הבטוי 'נחמו, נחמו' יהיה אז 'צד"י צד"י' או דקד"ק; הערך ק"ד הוא גם

של 'סולח', וחלוף אחר שערכו 104 הוא 'סגולה'. כאן רואים אנו את משמעותה האמתית של 'סגולה', את הקשר

של סגולה עם תפיסתה של הנחמה ואת השויון סגולה =סולח (להלן נדון בתנועה 'סגול'). מהמלה 'סגולה' למדנו

כי ק"ד =סגול + ה. הנביא ישעיהו ראה את הקשר בין הנחמה לבין חוקי הדקדוק העברי (סך 'נחמו' הוא גם זה של 'אנחמה' ; כאן פונה ה' בגוף ראשון לעם ישראל בִּלְשון נסתרת, לפי התיחסותנו אל הי"ת). הנביא ישעיהו ראה כי

כל חוקי התורה, כמו כל חוקי הדקדוק, הם חוקים המביאים נחמה – לאלה הסובלים מקיום צדק מסולף ובריאת עולמות הנשלטים בחוקי "צדק" שאין לשׂאתם. הקשר בין האות צ, שם האות צד"י (בגימטריא ק"ד) ו/או הדקדוק מתברר בשׂגב ובבהירות רבה בבטוי 'צדק, צדק תרדֹף' (דברים, טז: כ). לפנינו הכפלת ק"ד ליצירת השרש דקד"ק ופעמַים צ – המסתכמות ב-180, הוא גם הערך של השרש פע"ל (לא נרבה לדון כאן בחוקי ההטעמה; די להגיד

כעת כי שם ההטעמה בהברה שלפני-האחרונה [כמו ב'צדק'], הנקראת  מלעיל, ערכו 180 – כמו פע"ל).

חוקי הדקדוק וחוקי הצדק של היקום, עליהם מתבסס קיומם של כל העולמות ועל פיהם מתנהל כל חי, הנם גוף תחוקתי אחד ואחיד. עוד נעמוד על משמעויות השרש דקד"ק והשייכות בינו לבין פרשת 'מקץ', בע"ה.

 

המלים 'נחמו', 'צד"י' ו-'דק' – כל אחת מהן מסתכמת ב-ק"ד – הן חלופים למלה 'בארץ' (=1103 = 104).

מלה זאת רשומה בפרשתנו. זכירת חלופים אלה תסייע בידנו להבין את ה"ספור" קצת אחרת מן המתקבל

בקריאת הכתוב ללא החלופים. ואף כי עקרונית לא באנו לעסוק בעבודה זאת בשמות הטעמים, טוב

להזכיר כאן כי הגימטריא של 'דקדק', 208, היא זאת של שם הטעם 'דרגא' וכן גם של

השם-בן-ארבע-האותיות פי 8 (26 × 8).

בכתיבת תחשיבים עבריים אלה במקובץ נוכל להבחין כי הם עצמם כוללים משמעויות עמוקות; אך לא

נעמוד עליהן בפרוטרוט כעת – די לציין כי ערך המלים 'עשרים ושש' הוא  1786 =787, היא הגימטריא של 'ממקראות'; שם המספר 'שמונה' הוא החלפה/חלוף מושלמים של 'ונשמה' או בגימטריא 'את' (401); והמלה 'פי' מסתכמת באות צ, ומכאן –

צ =90 =יודע =ידוע =נולד =לבבנו =כליל, וכן על זה הדרך.

 

פתיחה נאותה לנושא בו עוסקים אנו תהיה השאלה: "מה מגלים החלופים אודות שתי דמויות המפתח

בפרשת 'מקץ', הם פרעה ו-יוסף?"

 

פרעה =355  = העפר = ספירה = יספרה = הספיר = הוא שב אלי = אלי שדי =

אלי בקרבי = המסדר כל המספרים = השכל = שנה = מחשבה = המשבח = משבחה = בשמחה = שמח ועלץ = ושמחת למלך =

חקרי הלב*= חקרי לשון* = חדוש לשון* = 1354

 

מן החלופים לשם 'פרעה' לומדים אנו כי התפיסות של שנוי (שנ"ה), של זמן (שנה), של אינטליגנציה

(מחשבה, השכל), של שיבּוּח (המשבח, משבחה)  ושל חשבון (ספירה, המסדר- כל-המספרים) הם כולם הבטים של תפיסת-על אחת, היא הערך 355. גם המלה 'הספיר' נראית בין החלופים לשם 'פרעה'. אך מתוך ההקשר של 'הספיר' לשאר החלופים ברור לנו כי המלה 'הספיר', אותה נפגוש שוב ב-שמות, כד: י, אינה מיַצגת עצם גשמי כלל וּודאי אין                 

להבין אותה או לתרגם אותה כ-"סֶפַייר" [Sapphire] הידוע. לטישת עינים בספיר היא לטישת עיני התודעה אל תוך עצמה. המלה 'כסא' המצויה פעמַים בספר יחזקאל – א: כו; י: א (שם מצויה גם המלה 'ספיר') – היא

בגימטריא 81, כמו 'אנכי' (בפסוק א: כו של ספר יחזקאל מצויה גם המלה 'אבן' [=703] השקולה כנגד 'גן' [=703], כמובן לא גן במשמעותו הבוטנית; כדאי לזכור זאת. ב-י: א מצויה המלה 'כאבן', המחזקת את העמדה לפיה הנביא דִמה את אשר חוה לדבר גשמי רק כדי לסַבֵּר את אזניהם של המקשיבים לו, ולא כדי לדוֵח להם על חויה גשמית). משמעות חלוף זה תתחוור עוד מעט, בע"ה, כאשר נגש לבדוק את החלופים לשם 'יוסף'.  אם נתבונן במלים 'המשבח', 'מחשבה' ו-'משבחה' נגלה כי 'משה' כלול בשם 'פרעה'. למעשה, פרעה =משה + 10. אם כן, מיהו,

או מהו 'פרעה'? –  'פרעה' הוא הַשֵּׂכל; הוא התודעה.

 

ההתרחשויות העתידות לבוא בין פרעה לבין 'העברים' (=פרעה + קבלת [קיבולת]) הן התפרצות ממסגר המודעות הכבולה אל מודעות א-להית. אין לתפוס את משה\\פרעה או יוסף\\פרעה כשני אישים נפרדים, זה כנגד זה. 'פרעה' הוא המודעות בעודנה "כבולה", בעוד הי"ת מפציר בו לגדול. פרעה (מודעוּת) עומד לגלות בתוך עצמו את 'משה' ו'יוסף' כאשר ישתוקק באמת לחוות את הי"ת.

 

פרעה, יוסף ומשה הם אותו האחד: נמצאים זה בתוך זה, לעתים שוכנים יחדו בהתאמה זה לזה, לעתים מתמודדים זה בזה; אולם הם תמיד בהתיחסות הדדית. כאשר פרעה יבקש להרחיב את הכרתו ויוכל להשתתף במסע אל

מודעות א-להית, עשוי יוסף להדריך אותו בעדינות. כשפרעה מבקש להתרחב, אך חש כי אינו יכול ומדמיֵן שזה לא יקרה, הוא זקוק ליד כבדה יותר, משה, שתאלץ אותו להגיע אל מודעות וחֹפש רבים יותר. בהשיגו מודעות וחֹפש רבים יותר, פרעה (=השכל) רוכש את היכולת להעניק מודעות וחֹפש רבים יותר גם לעולם אותו הוא מסוגל לתפוס (כלומר, לברוא) ולמשול בו. בתחלת פרשת 'מקץ' משיג 'מודעות', והוא כבר שליט אציל נפש, את הרמה של היותו ראוי לדעת את עצמו, לטובת נתיניו. אנו רואים כי השרש שמ"ח ממלא תפקיד בולט בחלופים לשם 'פרעה'.

ובאמת, אין התרחבות של מודעות ללא שמחה.

* איך מגשימים את כל האמור לעיל? – ע"י בחינת הלשון, היא-היא בחינת הלב.

 

יוסף = 876 = עוף = שלומך = שמו לך = שמך לו = שמך א-לה* =

כנסת המקרא = יוצר מלך = יוצר לי לך = צפון** = דברי פי מלך =

דברי פי לי לך = י + ו + אתנחתא = לסדר את האותיות מחדש*** =

1875 = מכל שפות = 876 = תפלתי בכל עת ובכל שעה =

חג התגלות קדושים

 

'שמך א-לֹה' בולט כחלוף חשוב ביותר ל'יוסף'. זהו המסר של השם 'יוסף' אל 'פרעה' – עליו להכיר בו במודע.

'שמך א-לה' הוא המסר של המודעות הא-להית. היקיצה ממצב החלום בו אין השם ידוע – אל מצב של עֵרוּת ומודעוּת, מצב בו ידוע למודע כי הוא עצמו א-לה, מצב ידיעת השם האמתי – הוא תהליך ההתעוררות אותו חוֹוה 'פרעה', 'מודעות', בתחלת פרשת 'מקץ'.

 

** חלוף חשוב אחר לשם 'יוסף' אותו כדאי לזכור, הוא המלה 'צפון'. מכאן נלמד כי הטמון, הנסתר, הוא

מעקרי השם יוסף. 'יוסף' הוא היכולת המאפשרת לנו לחשוף את צפונות התורה. מחלוף זה נלמד כי מטבעו

של יוסף להיות בעל מצפון. ובאמת, רעיון המודעוּת הנו מרכזי בספור יוסף ואֶחיו – ברמת הפשט של פרשת 'מקץ'. הגם, חלוף זה מתקשר ל-'צפנת פענח', השם הנתן ליוסף ע"י פרעה במהלך הפרשה (מא: מה); המלים 'צפנת',

כמו גם 'צפון', נגזרות מהשרש צפ"נ (ולכאן מתקשר שוב משה – ראו שמות, ב: ב).

*** גם חלוף זה מספק לנו תובנה חודרת אל עקרו של השם 'יוסף'. הוא ישמש לנו כבסיס לעבודה זאת,

ובכל תלמוד תורה מעמיק. אם נדבר בכנות, אין תלמוד תורה אמתי בלי 'לסדר את האותיות מחדש'. נכון, הבטוי 'לסדר מחדש' לבדו מסתכם ב-646, ובגימטריא: השם 'א-להים', המלים 'מדברת' ו-'לדורות' , והבטויים 'צדיק נולד מחדש' וּ-'ונגלית ירושלם' – בין השאר. בע"ה, נבהיר תפיסות נוספות של א-להות שלא הובנו כהלכה בספרנו

 הפרכה סופית של הנצרות [בתהליך כתיבה].

 

הזכרנו לעיל כי השרש דקד"ק שוה בערכו לבטוי 'נחמו, נחמו'. אנו מוצאים שרש זה גם כאן, בתחלת פרשת  'מקץ'. האותיות ד"ק באות במלה 'ודקות' בפס' מא: ג ובגרסתה האחרת של מלה זאת 'ודקֹת' בפס' מא: ד. 'דקדק' = 208, כמו השם 'פענח'. ברור לנו כי סך 'לדקדק', או– 'לפענח', יהיה 238; זאת הגימטריא של השם 'רחל' – היא אמו של יוסף, כידוע. מידע זה לבדו דָיו להוכחת חשיבותו העקרונית של למוד החלופים להבנת מבנה התורה, לידיעה איך להגיע למעמקיה, כמו גם לקביעת ההלכה. דיון זה אמור להזכירנו את 'הדקה' מהקטע הבא בתפלות שחרית ומנחה:

תנו רבנן, פטום הקטֹרת כיצד? ... הצֳרִי והצִפֹּרֶן... ושוחקן יפה יפה, כדי שתהא דקה מן הדקה.

תניא, רבי נתן אומר: כשהוא שוחק אומר – הדק היטב, היטב הדק, מפני שהקול יפה לבשמים...

כשנדון בשם התנועה 'צרי' נזכֹּר כי זהו גם שמו של אחד מסממני הקטֹרת.

 

החלופים שהוצעו "רק" עבור השם 'יוסף' יספיקו להראות כי יש שמות קשורים אהדדי; יש תפיסות וחלופים רבים מכדי להיות מקריים או תקריות. ועדין פרשת 'מקץ' מגלה לנו יותר, הרבה יותר. בע"ה ית' נפגוש כמה מנפלאות נסתרות אלה בעבודה שלפנינו.

 

בהצגת 'שמו לך' כאחד החלופים לשם 'יוסף', ברור כי השם 'יוסף' מכיל את המלה 'המקרא' – כי: שמו = 346 = המקרא. בנוסף:  לך = 530  = כנסת. לכן, בנוסף לשאר החלופים לשם 'יוסף' שנזכרו,  נוכל להוסיף:

יוסף = 876 = כנסת המקרא

 

נחזור ונאמר כי החלוף החשוב ביותר לשם 'יוסף' אותו עלינו לשמור תמיד בזכרוננו הוא 'שמך א-לה'. כפי שנאמר לעיל, מפגש 'מודעות' (פרעה) עם יוסף – כאשר 'מודעות' פתוח להתרחבות – מעלה את מודעות-כבולה למודעות-אלהית, כלומר למודעות-עצמית. המסר אותו מביא יוסף אל 'מודעות', אל מודעותנו-אנו, הוא: שמך א-לה.

 

נדון בשמותיהם של אישים בולטים אחרים בפרשה זאת כשנגיע אליהם, בע"ה. כעת הבה נפנה את מאמצינו

למציאת היהלומים הגנוזים בפרשת 'מקץ' – באמת אוצר בלתי-נדלה של נקֻדות חן.

 

 

 

פ ר ש ת    מ ק ץ

 

פרשתנו, הנפתחת בספר בראשית, מא: א, נקראת 'מקץ' על פי המלה הראשונה בה. שמות הפרשיות בתורה נקראות, בדרך כלל, על שם המלה הראשונה בהן – אלא אם כן זאת מלה שגורה ביותר; במקרה כזה תקרֵא

הפרשה במלה הבלתי-שגרתית הראשונה בה (אפילו מעבר לפסוק הראשון, כמו 'וארא'). בקלות נראה כי המלה

'מקץ' היא החלפה/חלוף מושלמים של סימן הנקוד 'קמץ'. כדאי לבחון את הגימטריאות של הנקֻדות ולרשום

חלופים מספר של כל אחת, כדי להיטיב להכירן בתופעותיהן הרבות. על כֹרחנו עלינו להסתפק ברשימת חלופים חלקית מאד כאן, כי קיָמים ערכים חליפיים לכל ערך עד אינסוף.

 

נעשו כל המאמצים לקבץ חלופים דומים וחלופים הנובעים בטבעיות זה מזה ברשימות. כך גם חלופים, שנמצאו חשובים בעיני הכותבת להיות מובאים לתשומת-לב הקורא ומוכנסים לזכרונו, קובּצו יחד בסדר המאפשר למוד החלופים ושנונם. למשל: אם חלוף לשם נקודה מסוים כולל את השם 'דוד', תציב הכותבת חלופים עבור השם

'דוד' (= 14), כמו 'יד', 'תגים'

 (=1013 =14), או 'הגו'   (ראו:The DEAD SEA SCROLLS CONCORDANCE, Volume One, The Non-Biblical Texts from Qumran;  Part One, by  Martin G. Abegg, Jr. with James E.  Bowley & Edward M. Cook & in Consultation with Emanuel Tov, Brill Academic Publishers, Leiden/Boston,  2003    עבור רשימה מלאה של צטוטים בהם נמצאו נטיות של המלה 'הגו' בקטעי מגלות ים המלח). אותם  חלופים, בעלי החשיבות המרכזית –  כי, מלבד היותם מרכיבי-לשון הנתנים לשמוש בִבניית כתובים, הם גם מגלים את עקרי

התורה ולכן יש לשנן אותם – הוצבו יחד ברשימות חלופי שמות הנקודות להלן. כמו, לדוגמה, חלופים

המכילים את ץ (=900), אות העשויה לשמש חלוף עבור המלה 'שם' והבטויים:

עולם צדק = יוצרת צדק = כל כ"ב האותיות = כל כ"ז אותיות (וכן עד אינסוף, כי יכולתנו להציג כאן וללמוד

מוגבלת בקוצר היריעה). כלל החלופים וכל אחד מהם חשובים מאד; ודאי, עלינו להשתדל לזכור רבים מהם

ככל הנתן – אך אין שכלנו, בפשטות, מסוגל לשמור כל חלוף שנלמד. דוגמה נוספת, האות ל (= 30); היא שקולה בגימטריא כנגד הבטוי 'התורה הזאת (= 1029 = 30). הקבצות מעין אלה עשויות לגרום לחללים [lacunae]

ברשימות, כלומר: שורות מסוימות תסתיֵמנה לפני הגיען לשולים.

 

הכותבת מפצירה בקורא לשים לב בקפדנות להתפתחות החלופים. נוכל ללמוד מספר רב של חלופים מן התהליך עצמו. הכותבת השתדלה לבחור בחלופים שיגלו רמות של קדושה בשמות סימני הנקוד, מלבד חשיבותם העצמית ללמידה ולשנון בדרך כלל.

 

קמץ = מקץ = 1040 = 41 = מ"א = שמן = שמרך = ספרן =

ספר מלכים = עם ספר התורה הזאת = 2039 = שי"ן + ל =

לעם שלי = כפר לעמם = א-לי = לוה* = בטל = טבל =

לבדה = לב אח = את אחיכם = מרכא כפולה + חלם = את כתר חוה =

גובל = גבול = גו + לב = ואתגלם = ואת החיים = אותם כתבים =

בכתובים = שלום על כל בית ישראל = שיר כנסת =

לדון בעזרתכם = אתם קבוץ שאר בשר הויה = 3038 =

לקבץ אותם = לקבץ תרגום** הלשונות = וכל תרגומים של הפשט =

כל תרגומים של הנשמה = מסתמך = נפש האדם = כניסתך = אח לב = גלח =

מפרש את התגים = גניזת מלך = להתיעץ עם בית ישראל =

תכתוב את ספור החיים שלך = שלום ישראל על כל גרי הצדק

 

אנו רואים כי אחד החלופים של 'קמץ' הוא 'לוה'. ממידע זה נוכל להקיש כי לוי, שם בנם השלישי של לאה

ויעקב, נִתָּן לכתיבה גם כך: לוי = לוה + ה = קמץ + ה = הָ.

 

** הבנתה של הכותבת את השרש תרג"ם מיוחדת מאד. אין כאן כוונה ל"תרגום" מעברית ללשונות אחרות. פתחנו את דיוננו באמירה "עברית היא אותיות ומספרים". נא לשים לב: לא אמרנו  שָׂפָה של אותיות ומספרים; אמרנו עברית היא אותיות ומספרים. עברית איננה סתם שפה; היא המסד לכל הלשונות ולכל המודעוּת האנושית. עברית היא מדיטציה על שמותיו של הקב"ה; למעשה עוסקים אנו במדיטציה זאת תוך למוד החלופים הנמצאים בעבודה שלפנינו. רמות גבוהות יותר של מדיטציה על שמות קדושים הן מעבר להקף עבודה זאת  ולא נדון בהן כעת. עברית איננה נתנת לתרגום מלא ללשון אחרת כלשהי; הילכך, כל נסיון להריק את הכתוב בתורה למסגרת לשונית אחרת יהיה בלבול מוח, או אף חמוּר יותר: הרגזת הרוח. כוָנת הכותבת במלה 'תרגם' היא גילוי פעולות החשבון שנתבצעו בגימטריא עברית כדי ליצור את השפה המדוברת.

 

האם נוכל כעת לראות ב-בראשית, מא: ב מלים נבדלות או סמוכות בהן נמצא את האותיות מ וְ-א המצטרפים

לערך קמ"ץ (= מ"א)? לאחר שראינו חלוף זה, עלינו לשמור זאת בזכרוננו ולהיות ערים להופעתו בלמוד התורה.

 

קמץ = 1040 = 41, לפי מסורת חוקי גימטריא קדומים ידועים ומקובלים. 41 בעברית הוא מ"א. אנו רואים כי

בכל מקום בו נפגוש את האותיות מ + א במלה אחת, בבטוי או במלים סמוכות / קרובות בפסקה נתונה, נתבונן

בחלוף של שם הנקודה 'קמץ'. מכאן יהא זה נכון לקרוא את המלה 'מקרא': קמץ + ר + ק, או: קמץ + ש, בכל

מקום. נוכל לקרוא את 'מקרא': קָר או רָק או שָ. המלה 'המקרא', השוה בערכה ל'שמו' (כאשר ראינו בחלופים

לשם 'יוסף') מתפרשת, אפוא, כך:

 

המקרא = שמו = קמץ + ר + ק + ה = קמץ + ש + ה

לכן נוכל לקרוא את המלה 'שמו' (= המקרא): שָה, או: הָש, בין שאר החלופים (נא לעין בדיון במלה 'מקרא'). אנו מתחילים לראות איך הכתוב המקראי נתון לפרוק ולהרכבה וכך אינסוף עולמות נפתחים בפנינו, עוד בטרם

נפרדנו מן הפשט, כי עדין כל מעשינו במציאת ערכים תחליפיים למלים הכתובות בפשט. לפי חוקי הגימטריא כל המשתווים לערך מסוים הם הבטים שונים של אותה תפיסת-על ממש, היא הערך עצמו. הילכך, החלופים לערך

כלשהו תקיפים כּולם תמיד – והם, לאמתו של דבר, הפשט.

 

בעבודה זאת נטפל בגימטריאות של שמות הנקודות בצורתם חסרת הנקוד. עם זאת, על הקורא להבחין כי אפשר (ולכן חובה) להתיחס גם לצורתם המנוקדת של סימני התנועות בשָלב מתקדם של נתוח הגימטריאות. נסתפק

לעת עתה בהצעת דוגמה אחת לטפול בשם המנוקד, המלא, של תנועה ולגלויים העמוקים מעבר לגימטריא של הסימן-ללא-נקוד. נבחן את שמה המנוקד של התנועה קָמַץ. סך קמ"ץ הוא 1040 =41, כאמור לעיל. בכל התנועות האות הראשונה בשם התנועה מנוקדת בתנועה עצמה, לכן על ה-ק להינקד בקמץ. ההברה השניה בשם התנועה

'קמץ' ננקדת בפתח. מכאן – הגימטריא המלאה של קָמַץ היא:

 

קָמַץ =קמץ + קמץ + פתח =1040 + 1040 + 488 = 2568 = 570 =

מלך = לי לך = עשר = שער = לשמר

שמה המלא, המנוקד, של התנועה קָמַץ שוה למספר 'עשר'. חלוף אחר לקָמַץ הוא המלה 'מלך'. קבוצה חשובה

של טעמים נקראת  מלכים. השגח:

ספר מלכים = 1040 (= 41)

 

הזכרנו כי שמות האותיות / התנועות / הטעמים מצויים לאורך התנ"ך כּולו, לא רק בחומש. כל השופטים

והנביאים, זי"ע, היו רבי-אומנים של חלופים וקראו את התורה ברוח הקדש. עבודתם היתה מלאכת-מחשבת של אריגת אותיות / שמות האותיות / התנועות / שמות התנועות / הטעמים / שמות הטעמים, ללא שבוש, לכתובים נפלאים; יתר על כן – ראינו כעת כי שמו הבלתי-מנוקד של סימן הנקוד 'קמץ' משתווה לשם 'ספר מלכים' (נזכור: 'מלכים' הוא שם קבוצה נכבדה של טעמים).

 

שם התנועה הבא בפרשת 'מקץ' הוא חלם. שם התנועה חלם מופיע באותו פסוק עם שם הפרשה, הוא שם

התנועה 'קמץ' כפי שראינו. מידע זה חשוב כי, כידוע, הגיַת התנועה 'קמץ' [בכתבי קדש] אינה רחוקה מהגיַת

התנועה חֹלֶם (ברֹב העדות). מיד אחרי השם 'חלם' בפסוק מא: א נפתחת המלה הבאה באות ו ('והנה'). כלומר: בפסוק זה נמצא גם את שם התנועה 'חולם'. כך לומדים אנו כי ההגייוֹת של קמץ, חלם וחולם הן בקו

התפתחותי; הם מבטאים-אחים של אותו הצליל עצמו. המסורת הורתה לנו כי ההבדל בין 'חֹלֶם' ל-'חוֹלָם' הוא בכתיבת ו נוספת לציון התנועה האחרונה. כעת ראינו אסמכתא למסורת בכתובים. כבר בפתיחתה מציעה לנו

פרשה זאת שְמות שלש נקֻדות הנבטאות בדומה על פי המסורת. איך נוכל להתעלם מזה? איך נוכל לסרב להכיר בחשיבות הדבר? איך נוכל למנוע מהתשוקה להבין את המשמעויות להשתלט עלינו? נכון, אם למדנו את שבת,

קד:א, סבורים אנו להיות גדולים מלומדי התורה בימי יהושע בן נון – ואז למה עלינו לעמול ולחקור עד השרש?!

 למה עלינו לטרוח ולהבחין באותיות אשר שמותיהן נמצאים בשם 'יהושע בן נון' עצמו –

והן עי"ן, נו"ן, ו"ו וְ-שי"ן – או להתענין בשאלה לשם מה זה?! קורא יקר, הוליכו אותנו שולל! הורו לנו לא

ללמוד את הנדרש לדעת כדי להבין את התורה כהלכה, ר"ל.

 

הבה נתבונן בכמה חלופים של שמות התנועות – חלמ, חלם, חולמ, חולם:

 

חלם = 638 = לאהבם = חלקך = ברכותי = הכאבים = זכאים =

הגלם = אגד בחיים = באה בחיים = הקרן אשר בך חיים = 2636 = 1637 =

החיים בבשרך = הברכות בבשרך = כל ימי חייך = קשר לבו = בת זוג יחבר =

אהבה ידועה לך = קח לך = צוחקת בלב = דם בלב = לב האם = לב רות =

ל"ב + שורק = לוּב = בוּל = רחל הנשמה =

לפענח כל ספרי = תפענח התורה הזאת = 1637 =

תורה קרן הויה = כתר חי = 638  = כתר הגי = כתר האהבה = יחודים =

יחוד האדם = כח האדם = כח עמך = הזוכרת = ואמצאך =

מלכותם ישראל = מלכותם המצות = לשוש ב... = לשון אם =

אוהבות זאת את זאת = הם קרן לראשך = וקבצתי יהודה =

טהרה אבותי = טהרה רחמנות אהבה צדק ואשר = כל אפשרותם 

 

חלמ = 78 = מחל = מלח = מלבו = גלה לבבו = גלמה = החכמה = חכמי =

וחסד = חסדו = בת העם = 1077 = 78 = כתאומים = מכתיר הבת = מכתיר אתו = עם אתו = וגם זאת הכלה = גיל לה = וגם זאת הלכה = אנו הזוג = אנו א-היה = אנו ההיא = בני היא = בני זוג = הבנה היא = הבנויה = נביאי את בני ישראל = צרור כל הנביאים החוזרים דעת ישראל = 3075 = 78 =

צרור כל הנביאים החוזרים עדת ישראל =

צרור כל הנביאים החוזרים דעת האותיות יוצרות = 4074 = 78 =

צרור כל הנביאים החוזרים דעת המצות = כפור כהן לוי = הוה יש מאין = בני זוג = שרשרת בני ישראל חכמה = יבינו = נביאת ישראל חכמה = משמעות דבריה = בוחר המשמעות = 2076 = 78 = כל כח = כל יחוד = דני ההלכות והמצות = סוד ההלכות המצות = עדת בני ישראל = גם דעת = דעת בני ישראל =

דעת ישראל בכל אם ובת = הבנה דעת המצות = בכל אם ובת דעת המצות =

לקרא שמות = יבוס = שישי אתנו = כל אות כתר = כל אות תחביר =

חברתי כל אות = כל אות חבר קדוש = הויה x 3 = 26 x 3 = כפור על כל הדורות

 

לתשומת לב: מוצע לקורא לבחון בזהירות את החלופים של 'חלמ'. המלים 'כתר', 'חכמה', 'בינה' ו-'דעת' במגוַן

צורות נמצאות כֻּלן בחלופים לשם התנועה חלמ. חלופים אלה יבארו לנו, בעמקות רבה אך ישירות, את מובנן של התפיסות הנקראות בפי העם "ספירות".

 

 

התנועות חולמ ו-חולם יהיו, כמובן, החלופים דלעיל בתוספת ו – על כל חלופיה. נשקֹל אחדים מהחלופים

ל'חולמ' ו-'חולם' כתוספת של 6 לחלופים שהוצגו קודם, ואחרים – כגימטריאות נפרדות ל'חולמ' ו-'חולם' בפני עצמן:

 

חולם = 644 = חלום = דמם = גיל אם = לבו קשור = קח ולך =

אגוד בחיים = זוג חיים = זוג ברכות = קשר זוג יחדו = יחוד התורה = ביד חכם = ידיכם = כתרי דוד = כתרי תגים = 1643 = 644 =

הגוי תחביר = לשוש בו = התורה יש ואין = שבחו התורה אשתי = תשלום דגש =

גם + קמץ = גָם = תכתוב את האות ב* =

תכתבו את האות ב* = כתבת את האות ח* = מדות צדק = לחרות

 

מחלופים אלה של 'חולם' רואים אנו כי שמות הנקודות הם גם הוראות כתיבה של הרכבַת כתובים מקראיים

מחדש אחרי שבוצעו בהם חלופים. התורה מורה לנו כיצד לשכפל זאת בדיוק לפי הערך המספרי של הכתוב

הידוע לנו היטב זה דורות, ועם זה להוציא מידנו עבודה מקורית לחלוטין, שלא נכתבה מעולם. זהו מצבם של כל הנקראים נ"ך, שנכתבו ברוח הקדש ובהשראתם של הנביאים זי"ע; הם ידעו לפרק את דברי התורה ולקרוא אותם כהוראות כתיבה. ספרי ה-נ"ך הם תוצרת יכולתם זאת.

 

חולמ = 84 = מוחל = לחמו = למדי = ילמד = ידע = מל הגו =

סוד דוד = סוד התגים = געיא* = קמץ גדול** = 1083 = 84

 

געיא הוא שם טעם. גלינו כי גימטריא של שם תנועה עשויה להשתוות בערכה לשם טעם. ** אם אין זה

מדהים דיו, 'חולמ' בגימטריא ערכו כתנועה אחרת: קמץ גדול.

במהלך מסה זאת נראה, בע"ה, כי יש אותיות, תנועות וטעמים החולקים אותה גימטריא.

 

ב-מא: ב רואים אנו את המלה 'ובריאֹת'. מלה זאת מכילה את המלה 'אות' – בהחלפת-סדר פשוטה. אף כי אין בכוָנתנו להתעכב בעבודה זאת על שמות הטעמים, יוצגו לקורא דוגמאות מספר כדי לאושש את הקביעה: שמות הטעמים נמצאים בתנ"ך כמו שמות הנקודות ושמות האותיות. נוכל לראות בבהירות את שם הטעם 'תביר' במלה 'ובריאת', שוב בהחלפה פשוטה. הגם, בבצוע הגימטריאות נעמיק ונמצא בתוך 'ובריאת' את:

בת = ת"ב = 402 = מרכא כפולה      וכן       רבי = 212 = 1211 = שופר מהפך     

'ובריאת' בשנוי קל (בריאות) חוזרת בפסוק יח.

 

הגימטריא של 'מרכא כפולה' (=ת"ב) כלולה בשמו של הטעם 'תביר' (=ברית). המלים 'תביר' 'רבי'

(=שופר מהפך) ו-'בת' (=מרכא כפולה) כלולות במלה 'תחביר'. מלה זאת היא החלפה של 'חברתי', הנתנת להִקָּרא 'חיבּרתּי'. הגימטריא של 'תחביר' (=חברתי) היא 620, כמו במלה 'כתר'. זאת גם הגימטריא של הסיומת -כם. ראינו את המלה 'כתר' בתוך 'מכתיר' ברשימת החלופים ל-חלמ. נתוח מעמיק של גימטריאות שמות הנקודות משליך אור חדש לגמרי על הבנתנו את משמעותן של 'ספירה'

(נזכיר: ספירה = פרעה = משבחה = מחשבה = הספיר = יספרה) ו-'ספירות' (נזכיר: ספירות = מחשבות = משבחות). בע"ה, נטפל עוד בנושא מציאות שמות הטעמים בתורה בהקף נרחב במקום אחר. נשוב עתה לנושא

שלנו, מציאות שמות התנועות בפרשת 'מקץ'.

 

המלה 'ותרעינה' בפסוק מא: ב מכילה בתוכה את המלה 'תנועה'. שתי מלים אלה, 'ובריאת' וכן 'ותרעינה', באות

לפני המלה 'ודקות' בפסוק מא: ג והמלה 'ודקֹת' בפסוק מא: ד; שתיהן מכילות את האותיות ד וְ-ק המתחברות

יחד לבסיס השרש דקד"ק – כאשר הראינו לעיל. ומהו דקדוק אם לא ההקשר של האותיות והתנועות? לו הטלנו ספק קל בענין היותנו לומדי דקדוק בפסוקים אלה, שבה התורה בזה ומזכירה זאת לנו.

 

אנו רואים כעת את המלה 'ותעמדנה', המכילה אף היא את המלה 'תנועה', בפסוק מא: ג. שם האות למ"ד הוא בגימטריא ע"ד (= 74) – צרוף הנמצא במלה 'ותעמדנה'. את האות נ הנמצאת ב-'ותעמדנה' נוכל לכתוב גם

כ + ל, או המלה 'כל'. אם נוסיף את האות ה במלה 'ותעמדנה' למלה 'כל' נקבל 'הכל'. המלה 'ותעמדנה' מוסרת

לנו, אפוא, כי בנתוח פרשת 'מקץ' באור הגימטריאות והחלופים לומדים אנו את כל כללי האותיות המנוקדות בתנועות. 'ותעמדנה' היא המלה השניה מתוך שלש בפרשה זאת המכילות את המלה 'תנועה'. נוכל לשאֹל: מדוע מסַפקת לנו פרשה זאת  שלש מלים המכילות את המלה 'תנועה'? ודאי די לנו באחת כדי להִוָּכח שהמלה 'תנועה' באה ממקור מקראי, ולהּ תפקיד מרכזי בלמוד הדקדוק. קיָם ציון נדיר במסורה בשם 'העמדה'. משתמשים בו

להדגשת אות העלולה להבלע בסוף מלה, וה'העמדה' מצביעה על הצורך לבטא אות זאת. טעם זה נקרא

'העמדה' כי הוא קורא לנו לעמוד ממרוצת הקריאה לרגע ולבטא בזהירות את האות. שרש המלה 'ותעמדנה' הוא, כביכול, מנוגד ל'נוע', שרש 'תנועה' – אף על פי כן 'ותעמדנה' מכיל את 'תנועה' ומעלה בזכרון את ציון המבטָא 'העמדה'.

 

פסוק מא:ד פותח במלה 'ותאכלנה' המכילה, מלבד המלה 'אות', גם את הבטוי 'כל אות'. המלה 'תנועה' הנכללת במלה 'ותעמדנה', והבטוי 'כל אות' הנכלל במלה 'ותאכלנה', שניהם ברורים למדי במלים בהן הם מצויים. הם מתוחמים בין שתי המלים בהן נמצאות ד וְ-ק, גם דבר זה ברור ביותר ללא כל צורך בחלופים כדי להיראות. כבר אמרנו כי ד"ק הן בסיס לשרש  דקד"ק. למדנו מן המסורת שלנו כי היחסים בין האותיות, התנועות והטעמים

מגדירים את חוקי הדקדוק והתחביר ונגדרים על פיהם. כעת רואים אנו את האסמכתאות להוראה זאת.

 

איך יתכן לא לראות נפלאות אלה בקריאת התורה? מדוע יש צורך בכתיבת עבודה זאת כדי להציג את הימּצאוּת אמתות אלה בתורה, אחת לאחת? למה ראיית התגלויות אלה של הי"ת (התגלות = 844 = חלוף) אינן לחם חוק בלמודי תורה של כל בר-אורין? אכן, אין אנו רואים כשגרה את ה', ישתבח שמו, בכתובים

(שמו = 346 = המקרא) כי לא לֻמדנו על ידי מורינו לעשות כן כשלמדנו לקרוא עברית. איש לא החדיר בנו את

הצורך המוחלט לקרוא כך את לשון הקדש. אנו קוראים את ה"ספור" בלבד ומשמיטים לגמרי את האפשרות

להביא אמתות עמוקות אלה למודעותנו ההכרתית. כדי שנוכל לראות את מעמקי התורה עלינו לתרגל את שִׂכלנו שלא ישקע מרותק בספורים. בתודעה רגילה, ללא תרגול רב-שנים בלמוד ממושמע של חלופים (עד היותם חלק

טבעי פועל-מעצמו בתהליך החשיבה), מוקסמים אנו מתהלוכת הדמיונות והחוָיות אותה מעלה שכלנו באוב.

אין אנחנו מודעים להיותנו-אנו הבוראים דמיונות אלה. נדמֶה לנו כי הננו במצב התיחסות של תגובה, ולא

תחליף-תגובה, אל הנתפס לנו. כדי שנֵחלץ ממקסם זה, מתיַצגת גם התורה לעינינו כתהלוכת דמויות וספורים.

אך זה ההבדל בין לומד תורה כראוי לבין שוגה בדמיונות: התורה מדריכה אותנו במציאת דרכנו  ה ח ו צ ה  מן המבוך הפנטסמגורי שהמשכנו לברוא אף בקריאת כתבי הקדש. שֵׂכל בלתי-מתורגל אינו משתחרר בעצמו מהכשוף. עשִׂיה מתמשכת בבצוע החלופים תוך כדי תלמוד תורה היא המניבה את היכולת למצוא את הי"ת בדמויות

ובמצבים של חיינו היומיומיים, כמעט כמַעֲשֵׂנוּ בתורה.

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                             

תרגול השכל לבצע חלופים כשגרה, הוא היחס בין 'פרעה' =  מחשבה לבין: שמך אל-ה =

צפון = יוסף. בסופו של דבר אמת התורה [אמ"ת, ר"ת: אותיות-מספרים-תנועות] וה-הויה שלנו תפעפענה למודעותנו. אזי נסגל את הכח לפרק ולשַחבר את העולם הנקלט בחושינו ממש כמעֲשׂנו בכתובי התורה. כשנגיע לאותה רמה של מודעות נהיה אנו שולטים בשכלנו, חושבים במצב של מודעות א-להית –ואז נהיה חווים כל דבר, כולל עצמיותנו, כמו ה'. ראינו כי השם 'פרעה' משתוה ל'מחשבה' והשם 'יוסף' משתוה ל'צפון'. בפרשת 'מקץ' 

נתנים לנו שעורים בהבאת המחשבה למודעוּת של הנסתרות בתורה ובמחשבה עצמה. 

 

איך נלמד מפרשת 'מקץ' כי אנו לא רק יכולים, אלא אף  חיָּבים ליַשׂם את החלופים בלמודי התורה כדי להתעלות מתרדמתנו-חלומותינו אל מצב של ערנות? אנו לומדים זאת מיד בתחילתה של הפרשה. המלה 'מקץ' (=קמץ)

מכילה את ק וְ-ץ; המלה לפני זאת היא 'ויהי', המכילה שני יו"דין. מכאן: הבטוי 'ויהי מקץ' מכיל בתוכו את

'יקיץ' ואת 'יקיצה' ('יקיצה' היא חלוף לא-מושלם, כי ה-צ בו אינה סופית). פרעה (כלומר: מודעות), מוּעָר ומתנער [עוד לפני "ויקץ פרעה"] משנתו. נבחין בשרש יש"נ במלה 'שנתים' הבאה מיד אחרי 'מקץ'. למדנו: פרעה =מחשבה; אכן, חשיבה היא התעוררות ממצב של שֵנה / חלום (חלום =חולם).

 

אנו רואים את שם העצם 'חלום'  ואת שם סימן הנקוד / נטיַת נוכֵח 'חולם' במלה 'חלופים'. אין לפרש זאת בשום פנים כאילו חלופים הם הגורמים למצב החלום. יותר נכון: התעסקות בחלופים מקנה לנו מודעות למצב החלום ולתהליך ההתעוררות ממנו. אם נפחית מ'חלופים' את 'חלום' תשארנה האותיות י וְ-פ, המסתכמות יחד

ב-90 (= צ). חלוף של 90 הוא גם המלה 'יודע'. הילכך נוכל לקרוא גם את 'חלופים' כ'יודע חולם' או 'יודע חלום'.

יוסף-האיש הוא יודע חלום ("בעל החלומות"), לכן פרעה (= מחשבה) פונה לעזרתו כדי להבין את המשמעות

הפנימית של הסימליות בדמויות אותן שִׂכְלוֹ מעלה באוב במצב חלימה. נשתמש בהזדמנות זאת כדי להזכיר:

חלופים (= פי חולם = צ + חולם) = צוֹ, בין היתר. עוד נדון מאוחר יותר, פעמים מספר במהלך עבודה זאת,

ב"כווּץ" מלים המכילות שמות תנועות אל התנועות עצמן והאותיות הנשארות אחר הפחתת שמ/ות התנועה/ות. חשוב כי הקורא יכיר היטב סוג זה של חלוף ויגיע ליעילות בזהויו ובהפעלתו.

 

לא נדון באריכות במִשְׁלַב שמות האותיות / שמות התנועות במסגרת זאת, אך נִגַּע בנושא זה, אי"ה, וניַדע את

הקורא כשנפגוש מִשלָב יפהפה במיוחד בפרשת 'מקץ'. יש מקום כזה בתחילת פסוק מא:ה. אנו רואים את שֵם

האות שי"ן בבהירות במלה 'ויישן' ואת שמות התנועות חלם ו-חולם במלה הסמוכה 'ויחלם'. כמו כן מוצג בשתי מלים אלה גם שם האות ו"ו. כידוע, ה-ו הַתְּחילית מסמלת, בין השאר, את מושג החִבּוּר – תפקיד השִּׁלּוּב הצִמּוּדי

הוא השמוש הנפוץ ביותר ב-ו תחילית בדקדוק העברי. המושג 'וו' פרושו קֶרֶס. שוב רואים אנו את ההקשר בין

מצב החלום והתרדמה (שי"ן = ישן), והפעם בולט הדבר יותר מאשר בפעם הראשונה בה ראינו זאת בפרשת 'מקץ'. שם האות שי"נ מובא כאן גם במלה 'שנית' (מס' 3 בפסוק). נוסף ללמוּדנו אודות מצבי המודעות תרדמה / חלום,

מלמדנו פסוק מא:ה  גם כי נוכל להמיר ערך של אות רגילה בערכה כאות סופית (מנצפכ » םןץףך) ועוד הוראות שִנּויים אותם עלינו לדעת כדי להגיע למלוא הערנות והמודעות [נוכל למצוא תצוגה-עִלָּאית של שנויים אלה בספר  דרכי השינויים מאת שמואל וואלדבערג (אב"ד בעיר יארסלב), Lemberg .[ 1870, Druck des A. J. Menkes, Verlag des Verfaserss,

. 

 

פסוק מא:ז פותח במלה 'ותבלענה', היא המלה השלישית המכילה את 'תנועה' בפרשת 'מקץ'. יש אותיות

הנוטות להִבָּלע מפני דרך הגיָתן. המלה 'ותבלענה', משרש בל"ע (עניָן של בְּלִיעָה, לא בִּלּוּעַ), מפגינה תופעה זאת, במיוחד באשר 'ותבלענה' באה בעקבות 'אחריהן', מלה שכל האותיות המרכיבות אותה עשויות להבלע או

להתרוֹחח. כאשר דנּוּ קֹדם במלה 'ותעמדנה', אף היא מכילה את 'תנועה', הזכרנו את ציון ההגיה 'העמדה'

המשמשת כעזר בהגיַת אותיות העלולות להבלע בסופי מלים. מצאנו בתורה הוכחה להוראת המסורה ביחס לתנועות, דהינו: למוד התנועות מיחֵס להגיה הנכונה והברורה של כל אות בתנ"ך חשיבות-על וכלולות בו

ההוראות למבטא המדויק של כל אות. שתים מתוך שלש המלים בפרשת 'מקץ' המכילות את 'תנועה'

מוסרות גם מידע על אותיות העלולות להבלע בדבור רהוט, אם לא נהגה אותן כראוי, ואין זה "צרוף מקרים"

כלל. למעשה מכילה המלה הראשונה בהן, 'ותרעינה', גם את המלה 'תרועה'; כל המלים המכילות בקרבן את המלה 'תנועה' קשורות בשמיעתנו את מִלּוֹת התורה בקול רם וצלול.

 

פסוק מא:ז מכיל גם את המלה 'הדקות'. הכפלת האותיות ד"ק היא השרש המרובע דקד"ק, כפי שראינו.

לשרש זה יש חשיבות עצומה למען קריאה נכונה של התורה. ערכו של השם 'דקדוק' הוא 214, כערכן של המלים הבאות:

 

דקדוק = 214 = ירד = טהר = רוח = 214 =  1213 = דבר אותם = ראה אותם

 

אנו רואים שויון בין 'דקדוק' ל-'רוח'. 'רוח' אמורה להזכירנו מידית את הבטוי 'רוח הקדש'. שתי האותיות ד וְ-ק נמצאות בשרש קד"ש – כמו שמצאנו אותן ב-דקד"ק. אנו רואים ברשימה הנ"ל גם את 'ירד' ו-'טהר'. למעשה, למוד תורה באור החלופים היא ירידתו של הקב"ה כדי לטהר את מודעותנו; כך מורים לנו כל החלופים לערך 214 דלעיל.

 

בנוסף למלים 'ותבלענה', המכילה את 'תנועה', בפתיחת פסוק מא:ז וְ-'הדקות' בה עסקנו כעת, נמצאת

כאן גם המלה 'הבריאות' – בה נכללות 'אות' ו-'האות', שם הטעם 'תביר' וכן הגימטריא של הטעמים

'מרכא כפולה' ו-'שופר מהפך'. המלה 'חלום' (החלפה מושלמת של שם התנועה 'חולם'),

סוגרת את פסוק מא:ז. כך מזכיר פסוק זה שלושה יסודות חשובים הנחוצים לקריאה נכונה של התורה:

האותיות, התנועות המכתיבות את נקוד האותיות וציוני הטעמים. בפשט, פסוק זה מכיל גם את הבטוי

'וייקץ פרעה'. פסוק מא:ז הנו דוגמה עשירה ויפהפיה נוספת של הוראת היחס בין ידע סודות לשון עֵבר לבין

מודעות.

 

את נחיצות השמוש בערכי האותיות וההתעסקות בחלופים אנו לומדים בפסוק מא:ח. פה נמצא את המלה

'ויספר', מהשרש ספ"ר – הוא גם שרש 'מספר', אותו נוכל לנקד מִסְפָּר. את ה-מ של 'מספר' שאלנו מהמלה

'חכמיה' הבאה לפני 'ויספר'. עלינו להזכיר כי הגימטריא של 'מספר' היא 380, ממש כמו זאת של

ממ"ש = יש"ע = לש"נ. עבודה נפרדת תוקדש להבנה נכונה של כמה מונחים שנתלשו מעפרם ואז עוּותו וסולפו באכזריות בידי הנוצרים. ביניהם השרש יש"ע אותו נראה, בע"ה, מוּשב למשמעותו האמתית בקשר ל-לש"נ.

 

הבטוי 'ויספר פרעה' מלמד אותנו כי כדי להיות צולל למעמקי המחשבה ולהֵעשות אֻמָּן של משמעות, כלומר:

להיות אדם המאוחד במחשבותיו עם החשיבה הא-להית של הקב"ה היכול למַמֵּש מחשבות אלה לרצונו, על אדם להגיע למיומנות גבוהה בבצוע החלופים של אותן מלים המרכיבות את מחשבותיו ותפיסותיו.

 

הצרוף 'את-חלמו' בפסוק מא:ח, אותו נוכל לשכתב כ-'אות + חלמ', מראה לנו עתה את פעולת הגומלין בין אות לסימן הנקוד 'חלם' (הכתוב כאן: חלמ). למעשה, ראינו הֶקשר זה לפני כן, אך אולי התקשינו בזהויו כי הוא בא

כחלוף, ולכן לא תפסנו את משמעותו. הילכך, נא לשים לב לבטוי 'ואת חכמי' הנכלל בצרוף 'ואת-כל-חכמיה';

סְכומו הוא 485, כמו זה של 'אות חלמ' הנ"ל. שוב מגלים אנו כי סימני הנקוד 'חלם' ו-'חולם' מתקשרים לחכמה.

כבר ראינו ברשימת החלופים כי 'חלמ' מתקשר גם אל 'בינה' ואל 'דעת' (כדאי לעין שוב באותה רשימה דלעיל).

להלן עוד נציג בעבודה זאת, בע"ה, את שם האות זי"נ בפרשת 'מקץ'; זי"נ היא חלוף של 'בינה'. גלינו גם את

נוכחות 'כתר' [חכמה שמימית, ממנה שופע כל הידע] בחלופים של 'חלמ'. עכשו נוכל להבין כי אחת ההוראות המגולמת בצרוף 'ואת-כל-חכמיה' היא: כל אות המתנקדת בחֹלֶם או בחוֹלָם מעניקה חכמה – אף כי 'קמץ'

הוא סימן הנקוד המתקשר להתעוררות, כאשר ראינו. ראוי להוסיף כאן כי הגימטריא של 'חכמה', 73, היא גם של השרש ושם האות גמ"ל. חלמ =78; לכן 'החכמה' הוא חלוף של 'חלמ'.

 

בתוך המלים 'חלמו ואין-פותר' בפסוק מא:ח נמצא את כל אותיות שם התנועה 'מלאפום' מלבד ה-ם. אולם פעולת החבּור  ת + ר מספקת לנו את הסכום 600 – כלומר, ה-ם אמנם נמצאת גם היא בבטוי דלעיל: ת"ר = ם. קיֶמת מחלוקת בדבר שם תנועה זה: האם הוא שם אחר של חולָם, או שם אחר של שוּרֻק? מיד נלמד כי שתי הדעות נכונות! ללא כל תמרוני גימטריא אנו רואים את השם 'חולמ' בעזרת חלוף פשוט של 'חלמו'. חִבּורן של ת"ר,

כאמור, סִפֵּק עבורנו את ה-ם הנדרשת כדי לגלות בבטוי הנ"ל את 'חולם' עצמו, כמו גם את השם 'מלאפום' בו עוסקים אנו. שתי תוצאות אלה נבעו מאותה פעולת חבור פשוטה, וכך יָסדנו קשר מובהק בין 'חולם' לבין

'מלאפום'; שמותיהם, הנגלים באותו הליך, חופפים בבטוי 'חלמו ואין-פותר'. כעת, איך נוכל לדעת כי 'מלאפום'

הוא גם שמו של שורק? ערכו של סימן הנקוד 'שורק' הוא 606, או: ו + ם; שתי אותיות אלה נמצאות ב-'חולם'

וגם ב-'מלאפום'. שני השמות נכתבים, כמובן, ב-ו; ההבדל הגראפי היחיד ביניהם הוא מקומה של הנקודה

המבחינה ב-ו. עוד שעורים רבים נכונו לנו בלמודי הגימטריאות של שמות הנקודות וביניהם נראה, בע"ה, הוראות להצבת נקודות מבחינות, שאר סימני נקוד וטעמים ביחס לאותיות.

 

הבה נבחן כמה חלופים של שם התנועה שורֻק, ואחר כך נמשיך לבחון חלופים של שם התנועה 'מלאפום', בע"ה:

 

שורק = 606 = רות = תור = דברת = סומך = קשור = שוש =

המצות + ההלכה = ישראל ההלכה = האותיות יוצרות ההלכה =

1605 = 606 = הלל ישראל = כמה ישראל = פסק הלכה פוסק הלכה =

ההלכה שיא הוד* והדר = הוד והדר איש ההלכה =

ההלכה שוה הוד והדר = הם מכריעים הלכה = גם את אם =

את אם בני ישראל = שיצרו = אש + צירה = לצפות = מנחם אותך = על הראש = הויה מתפלל = הויה פרש = כפרוש = כל בית ישראל יחד פרש =

וישראל לקבץ את הגוים = 2604 = 606 = ישראל מכפר על הגוים =

ישראל מכפר על חוה אדם =ישראל ספר על חוה אדם

 

ראינו כבר את המלים 'כתר', 'חכמה', 'בינה' ו-'דעת' בצורות שונות ברשימות החלופים של התנועות עד כה.

כאן פגשנו שם של "ספירות" נוספות: הוד והדר.

 

מן החלופים לשם 'שורק' דלעיל רואים אנו כי לעניני מצוה והלכה יש מקום מרכזי במהותה של התנועה שורק.

נרשמו כאן שני חלופים פשוטים ל'שורק': 'רות' ו-'תור'. אם כך, בחִבּורה של האות ה ל'שורק' נקבל 'תורה'.

נוכל, אפוא, "לכוֵץ" את 'תורה' ל-הוּ, או אחרת, "להרחיב" את הוּ למלה 'תורה'. מתגלית זאת לומדים אנו

כי כל עוד לא נדע לפרק ולהרכיב את הכתוב לא נבין את מלוא פרוש המצות (= ישראל) וההלכה כראוי.

כך אין אנו במלוא המוּדעות להיות אנו-עצמנו כ-ישראל או להחזיק שליטה מלאה על כך.

גם אין לנו יכולת מלאה למצוא אסמכתאות להלכות.

 

נא לשמור בזכרון מעתה כי כל החלופים של 'שורק' שראינו כלולים בחלופים של 'מלאפום' אותם נבחן מיד,

כמו גם שם התנועה 'חולם'.

 

מלאפום = 757 = זמין = יזמן = מן טוב = כל זן = אונן =

קנא + שורק = מקוה + שורק = שורק + קמץ + ק"י = קֻיָ =1756  = תגים מגן =

שורק + קמץ + נהנה = הבית שלי = 757 = מגן דוד =

עִמָּךְ = ע + חירק + מ + דגש חזק + קמץ + ך + שוא נח = 2755  = 757

 

הבטוי 'ונחלמה חלום' הפותח את מא: יא, יחד עם הבטוי 'חלמו חלמנו' הסוגר את הפסוק, מראים לנו את

 

שמו של סימן הנקוד משרש חל"מ בכל צורותיו. לפנינו: חולמ, חולם, חלמ ו-חלם. את המלה 'חלמנו'

נוכל לקרוא גם 'כל חולמ' (כ + ל = נ).

 

המלה 'כפתרון' בפסוק מא:יא ראויה אף היא לציון. נכללות בה שלש מתוך שש אותיות בג"ד כפ"ת המקבלות, בתנאים דקדוקיים מסוימים, "דגש קל". את שאר שלש האותיות של קבוצת בג"ד כפ"ת נמצא להלן במלה

'בגדול', בפסוק מד:יב. בספרות ה"מסורתית-מיסטית", הפרושית/רבנית, עשו רעש רב בענין  שבע האותיות בג"ד כפר"ת. ראו, למשל, ב-ספר יצירה המתעקש למנות שבע אותיות כפולות ולא שש; או בעבודה המפורסמת

גנת אגוז מאת הרב יוסף ג'יקטיליה, המעבדת את הכתוב בספר יצירה על בג"ד כפר"ת. המחלוקת על

ספר יצירה ו-גנת אגוז כרוכה בבעיות קשות מאד. הדגש היחידאי באות 'ר' ב-שמואל א, א: ו (הַרְּעִימָהּ) איננו

דגש קל / חזק, על פי חוקי הדקדוק הידועים לנו; ככל הנראה (בעקבות ר' דוד קמחי, הרד"ק ז"ל, בספרו

המונומנטאלי מכלול) זהו דגש לתפארת הקריאה – הבא כדי להזכיר לנו את האות ה"מודגשת" ואת ההבעה הנכונה שלה. הדגש הקל ב-בג"ד כפ"ת מלמד על השנוי בהגיַתן, ולא על הטעמתן. יתר על כן:

ב-ספר יצירה ו-גנת אגוז טוענים כי יש שבע אותיות כפולות בהקבלה לשבעת הגופים השמימיים  במערכת

השמש שלנו. פרשניהם של ספר יצירה ו-גנת אגוז מוציאים את כדור הארץ מן הרשימה, בעוד השמש והירח

הארצי נשארים בה; והכל נקראים "כוכבים". הפלנטה מרקורי נקראת גם היא "כוכב" ('כוכב-חמה' בתלמוד).

בתורה  לא נאמר כי מערכת השמש מכילה שבעה גופים בלבד. כיום נמנים במערכת זאת  תשעה כוכבי-לכת

ומספר רב של ירחים הנלוים אליהם (יש סבורים כי כ'ארון, הירח של פלוטו, אינו אלא פלנטה נוספת (שנשבתה) – מפאת גדלו: כמעט מחצית מ-פלוטו; אם זה נכון, ידועות לנו  עשר פלנטות) {בינתים נתגלתה פלנטה נוספת. המתר'}. מחבר ספר יצירה והרב יוסף ג'יקטיליה לבטח לא היו מודעים לטבעם של הגופים השמימיים במערכת השמש

שלנו, ובודאי לא הכירו את אוראנוס, נפטון ו-פלוטו ואת המוני הירחים הסובבים את הפלנטות האחרות,

מלבד זה של כדור הארץ. כדי לבסס יותר את ההקבלה בין השבע בג"ד כפר"ת לבין "שבעת הכוכבים" מרחיק הרב ג'יקטיליה לכת ומביא נתונים אסטרונומיים הראויים, על פי הידוע לנו כיום, לתואר 'מוזרים ומיושנים'. ידע תורה אמתי לעולם לא יופרך ע"י ממצא מדעי כלשהו.

 

גרוע עוד יותר: הרב ג'יקטיליה טוען כי בג"ד כפר"ת  בלבד נמצאות לעתים כפולות ולעתים ביחידוּת באותו השרש. דבר זה בפרוש אינו נכון – אנו פוגשים את תופעת ה"נבלעות" בין

האותיות צע"ק שנ"ה.

 

לאחר כל האמור לעיל, יש להוסיף כי לדעת הכותבת שבע האותיות בג"ד כפר"ת הן בכל זאת קבוצה מיוחדת,

אך לא מהסבות שהועלו במסורת הפרושית/רבנית, המגמגמת לעתים כה תכופות בנסיון להחליף את עבודת

הכהנים בקבלה-כביכול. הכותבת מאמינה ביחודיותה של קבוצת בג"ד-כפר"ת מכמה סבות:

ראשית: בחלומותיו של פרעה מעורבות שבע (פרות, שבֳּלים). בחלומו הראשון רואה פרעה "שבע פרות יפות

מראה ובריאֹת בשר". אזי חולם פרעה על 'שבע פרות אחרות... רעות מראה ודקות'. בג"ד כפ"ת ללא דגש נקראות רפות. המסורה מציֶנת [בכתבי-יד] קשת מָאֳרכת מעל אות בג"ד כפ"ת רפה כדי להסיר ספק. נא לשים לב: המלה

'רפה' נמצאת בתוך השם 'פרעה' והמלה 'רפות' היא חלוף/החלפה מושלמים של 'פרות'. אולם בג"ד כפ"ת הן רק שש אותיות, בעוד בחלום נראו שבע פרות (= רפות).

שנית: בפסוק מא: יא, האות ר מתוספת במלה 'כפתרון' אל כפ"ת [ראו צרוף זה בירמיהו, מז:ד]. פרשת

'מקץ' עוסקת בשבע אותיות העשויות לבוא רפות, לא בשש, ואחת מאותיות אלה היא, כמסתבר, ר.

שלישית: בג"ד כפר"ת הוא חלוף/החלפה מושלמים של 'בגד פרכת' [בֶּגֶד פָּרֹכֶת] ובכך נוצר קשר, שטיבו נעלם

מאתנו כעת, אל עבודת הקדש.

ולבסוף: האותיות  ב + ג + ד + כ + פ + ר + ת  מסתכמות ב-709, היא גם הגימטריא של 'קטרת'; המלה

'שוא' (= 307) שוה בערכה למלה 'שורף' (= 1306 = 307). הכותבת איננה שְׂבֵעת-רצון בהסבר ה"מיסטי"

הפרושי/רבני הקובע אֵלו מתוך בג"ד כפר"ת הן כפולות ומדוע; לפי דעתה, הן אמנם קבוצה מיוחדת של אותיות,

הן מתקשרות אל התנועה 'שוא' והאסמכתא האמתית עם ההסבר לענין זה תמָצא בפרשת 'מקץ'.

 

ההתגלות המשתנה תמיד של התופעות האסטרונומיות אותן תופסים אנחנו בחושינו הסובייקטיביים

בהשקיפנו אל תוך ה'חלל'; מערכת החוקים השולטים בתופעות אלה ומתארים אותן (כפי הנראה לנו);

וכן יכולתנו להביע "חוקים" אלה – הן כֻּלן פעולות של ידע חוקי הצדק האנושיים-קבּוציים בכל שָלב נתון בהתפתחותנו המוסרית/רוחנית, וכן של ההסכמה האנושית לִחְיות על פי חוקים אלה. כאמור, חוקי הדקדוק

זהים לחוקי הצדק – הם תשתית לכל עולם קיָם / אפשרי ועל פיהם מתנהלים כל העולמות הקיָמים / אפשריים. התופעות האסטרונומיות עצמן הן מַצָּגים ציוריים (למעשה, השתקפויות) של דרגתנו בחיים על פי חוקי הדקדוק,

כמו למשל חוקי הצדק. הגדרתם של ה'חוקים' הנראים לנו כשולטים בתופעות אלה והבעתם – אלה תלויות

ביכולתנו להבין את המִתְאָם בין חוקי הדקדוק לבין מודעותנו בכל שָלב נתון בהתפתחותנו. נביאי ישראל נקראים "נביאי האמת והצדק" [ברכות ההפטרה]. שמירתנו על חוקי הצדק מתיחסת ישירות אל יכולתנו לתאר תופעות גשמיוֹת לַאֲמִתָּן, או יותר נכון: להשתמש במודעות שלנו כדי לברוא תופעות ממשיות.

 

ערך המלה 'כוכב' הוא 48 = מ"ח (מֹחַ). בהחלפת הסדר: חמ (חֹם). את שתי אותיות אלה נמצא בשרש חל"מ –

הוא הבסיס לשמות התנועות חלמ, חלם, חולמ ו-חולם. נמצא אותן גם בשרש חכ"מ, הבסיס למלה 'חכמה'.

48 הוא גם ערך המלים 'הגדול' ו-'הגיל'. אנו רואים כי השמש גדולה מאד, וחשים כי היא חמה מאד;

תצפיותינו מגלות כי היא מסתחררת (וכך גם כל שמש/פלנטה), כמו רוקדת משמחה (ח"מ נמצאות בשרש

שמ"ח, ו-שה"פ 'לשמח' מכיל את כל אותיות חל"מ). הכוכבים האחרים, מלבד השמש שלנו, נראים לעינינו

כנקודות – כמו סימני התנועות. ברור לנו כעת הקשר בין מודעותנו, סימני התנועות וגופי השמים. יחד עם

הגידוּל במודעותנו, גם תפיסתנו את המתרחש ב"חלל" היא עמוקה יותר, רחבה יותר, עצומה ומפורטת. בהביטנו "החוצה" אל ה"חלל", אנחנו משקיפים, למעשה, פנימה – אל הֵצֵג גשמי-סמלי של תהליכי המֹחַ שלנו, עד כמה שהבנתנו בהם מגעת. לפיכך אין טעם בנסיון ליצור מִתְאָם יציב, תמיד-נכון, אחד-לאחד בין תופעות

אסטרונומיות לבין דקדוק עברי מחד או לבין הכרתנו-אנו מאידך; כי כל אלה נמצאים במצב מתמשך של

התפתחות, התגלות, חדוש, מהְפֵּכה והתרחבות.

 

פעמַים בחיי למדתי כי הפסוק הבא (בראשית, א:טז) –

ויעש א-להים את-שני המאֹרֹת הגדֹלים, את המאור הגדֹל לממשלת היום

ואת-המאור הקטן לממשלת הלילה, ואת הכוכבים.

...הוא הוראה בדקדוק; הוראה של דרך השמוש ב"נקֻדות הגדולות" וכן ב"נקֻדות הקטנּות" בנקודם של

משפטים. בדקו נא כמה פעמים נמצאים שמותיהן של התנועות 'חלם' ו-חולם' בפסוק הנ"ל.

 

ענין נוסף במלה 'כפתרון': ערך המלה הוא ת"ז (1406 = 407), כמו הגימטריא של 'אות'. את הבטוי 'ושם אתנו', הפותח את פסוק מא: יב, נתן לסדר כך: 'ושם אות נ' או גם (נ = כ"ל):

'ושם כל אות'. אנו רואים את שם התֹאר 'עברי'; מלה זאת אמורה להזכירנו את שם השפה בה אנו עוסקים.

נא לשים לב:

עברית = 682 = סוד ברית = מעשה מרכבה = חסד עליך = עמך חסד = האדם חסד =

כל עם ישראל קדשיו [קֳדָשָׁיו]

עלינו לחפש רִבּוּיֵי ערכים לשמות נקודות. השויון קמץ = מ"א כבר מופנם אצלנו. אם יודעים אנו כי

קמץ = 1040 = 41, אזי כמובן: קמץ + קמץ = 2080 = 82  או פ"ב. חלוף של קמץ + קמץ או של פ"ב

הוא עב"י ['בָּעֵי' בארמית: רוצה; צריך]. אותיות אלה נמצאות במלים 'עברי' ו-'עברית'; כך יודעים אנו כי

עברי = קמץ + קמץ + ר.  מכאן קל להשיג: עברית = קמץ + קמץ + ר + ת, או רָתָ, או קמץ + קמץ + ם [ָםָ].

מלים רבות נִנקדות בשני קמצין ומסתַיְמות ב-ם, והשם אָדָם קופץ מיָדית למחשבה.

אם עברית = קמץ + קמץ + ר + ת, אזי אָדָם = עברית + א + ד, או 'העברית'.

כבר ראינו לעיל כי עברית = מעשה מרכבה, ולכן

 

אָדָם = 605 + 2080 = 2685  = 687 = העברית = סוד הברית =

סוד בריאת כל בית ישראל = 1686 = 687 = ברית מלה =           

מעשה המרכבה* = עליך החסד = עמך החסד = האדם החסד =

עז עמך = עז עליך = האדם עז

 

חלוף זה נכון על פי כללי הגימטריא, כמובן; הוא נתמך גם ע"י הכתוב להלן בפרשת 'מקץ' – במלה

'במרכבת' בפסוק מא:כג. תפיסת 'מרכבה' מתקשרת אל חלופים וגימטריות של אותיות, ואנו לומדים

זאת מהמלה הקודמת ל'במרכבת': אתו (= אות = כפתרון), ועתה עוד: 407 = 1406 = יודעים עולם. המלה הראשונה באותו פסוק היא 'וירכב', בסך 238; נוכל עתה להוסיף לרשימתנו:

238 = לדקדק = לפענח = וירכב = רחל [אמו של יוסף].

 

בחזרה אל פסוק מא:יב: רואים אנו את המלה 'ונספר'. כזכור, נ = כ"ל; לכן נוכל לכתוב את 'ונספר' גם כך:

'וכל ספר', 'כל סופר', 'כל ספרו', 'כל ספור' או 'אספרה כל'; או גם, כפי שהיו סופרי מגלות ים המלח כותבים

לפעמים: 'כול ספר'.

 

נשוב עתה לדיוננו אודות שמות הנקודות כסדר התגלותם בפרשת 'מקץ'. לפנינו המלה 'ויריצהו' בפסוק מא:יד.

שם התנועה הנכתב לעתים 'צרי' ולעתים צירה', נראה כאן בבהירות בשתי צורותיו בתוך 'ויריצהו'. אנו רואים

כי שם התנועה בצורת 'צירה' הוא חלוף/החלפה מושלמים של 'ירצה', ופרושו: הדבר הוא לרצון לפני הי"ת.

שם תנועה זאת כולל את השרש יצ"ר, חלוף/החלפה מושלמים של 'צרי', וכך היא מתקשרת גם אל הבריאה.

נוסיף לכך כי צֳרִי (או צְרִי) הוא אחד מסממני הקטֹרת, כידוע. שם התנועה צרי/צירה מורה לנו: רצונו של הקב"ה

כי נלמד לְיַצֵּר בכח המודעות את הנרצה לפניו יתברך שמו. החלופים המחושבים של תפיסות(-בריאה) טמאות בתפיסות(-בריאה) טהורות הם קרבן אותו אנו מעלים לפני ה'. אנו זובחים את מודעותנו המוגבלת, ואת

צמידותנו אליה, לפני הי"ת. זהו אחד המרכיבים היסודיים של מעשה הקטֹרת.

 

הבה נתבונן, אפוא, בכמה חלופים של שתי צורות שם התנועה, 'צרי' ו-'צירה' – החל באלו של הראשון

הכלול, כמובן, בשני.

 

צרי = 300 = ש = יצר = כפר = פריי = טעם של פרי = 1299  =

פרי בטן אברהם שרה יצחק רבקה יעקוב לאה ורחל = 3297 = בחצר =

300 = בצבור = קר = רק = מסר = ערל = הערכה = ערכי = כעיר =

עיר אחוה = בעבור אחוה = אגד חסד אחוה וצדק =

אחוה לאה ורחל = חסד ראשון אחוה = אהב חסד אחוה וצדק =

אחוה הצדקה הגנוזה = כחסד יצחק = גיל ברנה = פחד יצחק =

גיל אברהם יצחק יעקב ואליהו = יצחק תפארתי = לבני יצחק =

יצחק הוא הגניזה = 300 = יצחק הגניזה בי = חק צאצאי =

חקי יעקב = כלאה ורחל = בני רחל = הויה צדיק הכל באהבה =

גנוז לצדיק = סוד הויה צדיק = סוד הויה צחוק = ינוחו חברי = לכל חברי =

יולד מעצמי = הנני פה גנוז בלב = רפא גוי = רפא בטוב = ברא עוד טוב =

בורא טוב עד = הרוצה צדק בעולם הזה עד = 1299 =

הרוצה צדק בעולם הזה בני הוא = איש צדק בעולם זה עד =

האשה צדק בעולם זה עד = נברא עולם חדש יחדו =

עולם צדק גמור עולם צדק גמור = 2298 = עולם צדק גמור לעמי =1299  =

חבר לבבנו = חבר תגמולים = 1299 = מ + חירק + ש + קמץ + ם = מִשָם =

משיח שָם  = ידע חבור = 300 = בעזרתכם = 1299 = עטרת כתר =

ידעה גוף ונשמה = ארע בתוכם = אחדות חבר עם =

אחדות עם עצמי = חוה עם אדם = אליהו מפענח = הבנה אל"ף ת"ו = 1299 =

אל"ף בי"ת כלו = יודע תרגום = תרגום מתרגמות = מכל תרגום = 300 =

צדוקי נולד = דור נולד = מכל דור = חבר מכל = אריגת המלים = נטעת עצים =

קבוץ כל בית ישראל באחרית הימים = פסק הלכה = שמחתי ישראל =

האותיות יוצרות שמחתי = ישראל בונן = ישראל נבון =

חנן ישראל = קבץ ארצו = ברכי כל חי = כל הבנת לשונות = 1299 =

א + סגול + ר + סגול + ץ = אֶרֶץ = שמחתי ישראל =

אשרי שמחתי יחגגו = א + חטף פתח + ח + חירק + י + נ + שורק = אֲחִינוּ =

הפך דין = פרש הדין = כל התגים כתרים = כל התגים כתר האדם =

ריח ניחוח = משיח × 12 = 429 6 = 300 = צבר אותם  

 

הצורה החליפית (בדרך כלל מָעֳדפת) של שם התנועה הנקראת לעתים 'צרי', היא 'צירה'; ערכה, כמובן,

גדול ב-5 (= ה) מזה של חברתה. נושא עבודה זאת הוא המָצאוּת שמות התנועות בפרשת 'מקץ' ולא

הגימטריאות של האותיות. אין בכוָנת הכותבת להפציץ את הקורא ברשימות ארֻכּות של חלופים לערכי

האותיות. אך במקרה המיוחד של שם התנועה 'צירה', סכום האותיות ש + ה, נציע דוגמאות חלופים של שתי אותיות אלה כדי לגלות את מעמקי השם 'צירה' ולהראות כי ערכי האותיות, שמות האותיות, שמות

התנועות ושמות הטעמים אינם נבדלים – תכופות יהא אחד מהם חלוף של חברו.

 

נוסף לחלופים הרבים עבור ש (= צרי) אותם ראינו לעיל (וכל הרשימה האינסופית שלא הובאה כאן), נציג להלן, בע"ה, חלופים עבור האות  ה (שוב: גם כאן האפשרויות הן בלתי מוגבלות, למעשה) הנכללים בשם התנועה

'צירה':

 

ה = 5 = גב = אד = בבא = 1004 = בבשרך = קדשם = דשן = דתם = רקדן = רדף =

לכל עמי בקרבך = הגניזה בקרבך עמי = גנזתי בלבך = הנני פה בקרבך =

אנחנו פה בקרבך = צדקו בקרבך =

ינוחו עמי בקרבך = הנשמה צוחקת = לטובת העם שלי ישראל = 2003  =

לטובת העם שלי בכל הלב בכל הנשמה =

יצירת עולם צדק גמור לעמי ישראל יציאת מצרים = 4001 = 1004 = נביאת ישראל =

אני בת ישראל = את בני ישראל = גם את = והבנת המצות =

בראת את = תברא את = בן בקר = יצר דרך = ממשלת צדק =

אליהו את ישראל = האשר במלכות = רצון בו = אבא ששת =

אבשר אשר = כל ישראל לומד את ההלכות מפי רחל אמנו =

בעלת אמונה פשוטה = אמונה פשוטה בך = שבת חק צדק =

את כל ישראל הוא = את כל ישראל בי = את כל המצות בי =

תשבץ את = ג + דגש קל + פתח + ן + ע + צירה = גַּן עֵ =

שמתי את שמי בך = יודע התגלות כל הקדשים

 

כפי שראינו עכשו מצטיֶנת האות ה בשלל חלופים בהם הי"ת מדבר בגוף ראשון ישירות אלינו. גלויָם של

חלופים אלה בכתובים היא החוָיה הא-להית הישירה המעמיקה ביותר שנוכל לזכות בה: שומעים את ה'

מבטא את רצונו וברכותיו ישירות אלינו. יש רמה נוספת בה נוכל לשמוע, מלבד ברכותיו וכוָנותיו של הי"ת

אל כלל הבריאה/האנושות/ישראל, גם את פניָתו אל כל אחד ואחת כפרטים בתורה. קיֶמת רמה של קריאת

המקרא בה נראית התורה ככתובה אישית, ישירות עבור כל אחד מאתנו כיחידים. נוכל להגיע לרמת למוד תורה

זאת אם נהיה מומחים בבצוע החלופים. בהגיענו לאותה רמה ובראותנו מה הי"ת מתכנן עבורנו נבין כי

היעוד הא-להי עבור כלל הבריאה הוא תשלובת אחת. לִבֵּנו יֻתַּך אל ה', השמימי יהיה שלנו ואנחנו נתמוסס

באינסוף. הכותבת משתוקקת להגעת כל קורא אל אותה רמה; זאת תכלית כתיבת עבודה זאת, אמן כן יהי רצון.

 

אחרי שראינו חלופים מספר של שתי האותיות המרכיבות את הגימטריא של שם התנועה 'צירה' – ש"ה – הבה נדגים, בחלופים בודדים, את שם התנועה בערכה הכולל, 305:

 

צירה = 305 = יצרה = יצהר = צהרי = כפרה = מסרה = דשא =

מלכה הרה = קדשתך = 1304 = 305 = ידע החבור פדה חברו =

הבנת כל הלשונות* = אשרו הישועות* = אשרו כל זמן* =

אשרו כל מקראות* = קרא דבר כל מקראות = קרא ראה כל מקראות =

קרא ראה כל זמן = קרא ראה להבין כל = קרא להבין כל דבר

 

* מהחלופים הנ"ל רואים אנו כי:

 הישועות =797 = הלשונות = כל מקראות = כל זמן = להבין כל

 

חלופים אלה המשתתפים בשם התנועה 'צירה' מראים את המשמעות האמתית של המלה 'הישועות' ואנו

מבינים כי הפרוש הנוצרי למלה זאת הנו מוטעה לגמרי; ובראש וראשונה – בכפירתם בשלמותה המוחלטת

של תורת משה. אנו רואים כי אין ישועה אלא בתלמוד תורה – הבנת מעמקי התורה וידיעת תרגום התורה

('תרגום' במשמעותו המיוחדת כפי שנאמר לעיל) אל 'כל לשונות' האדם. כבר הראינו כי אָדָם = העברית.

'ישועה' היא ידע העברית כתשתית כל מודעות ומוסר; היא ידיעת 'תרגום' העברית אל כל שפת אנוש, וכן

'תרגום' כל שְׂפות אנוש אל מקורן בלשון הקדש. 'ישועה' = 391 = לשונה = הממוש =

'המקרא לב אחד'. ראינו את הקשר בין הבטוי 'רוח הקדש' ל-'דקדוק'. כעת עומדים אנו על קשרי התפיסות

'לשון', 'מקרא', 'הבנה' ו-'ישועה'. 'רוח הקדש' ו-'ישועה' הן שתי תפיסות מרכזיות ביהדות שהנצרות לקחה

לעצמה ואחר סילפה עד לבלי הַכֵּר. הכותבת תקדיש, בע"ה, עבודה נפרדת להצגת האמת על התפיסות שנלקחו

ולתִקּוּן המְּעֻוָּת.

 

אדם עשוי לשאול – האם אין שם התנועה 'צירה' מתקשר אל 'צרה'? התשובה: הדבר תלוי ברצון האדם-הבורא. 'צירה' עלול להתקשר, ללא ספק, אל 'צרה', אך אין זה הכרחי. נוכל לקשר את 'צירה' אל 'ויריצהו' או אל 'צרה',

או אל 'רצה' (משרש רו"צ או משרש רצ"י) כפי רצוננו [ר' פרוש הראב"ע על בראשית, יד:יד,– ד"ה 'חניכיו'].

 

אנו משתמשים במלה 'חלוף' בעבודה זאת כדבר מובן מאליו. הסכמנו כי מונח זה מגדיר את שנוי סדר

האותיות ו/או המרת אותיות שְווֹת-ערך זו בזו. אך האם יש לנו הצדקה למִנּוּח זה מן הכתובים? התשובה חיובית, וההוכחה נמצאת בפסוק מא:יד. אנו מוצאים כאן את המלה 'ויחלף', ומשמעותה והֶקשרה לנושא בו עוסקים

אנו מתגלות לנו ללא כל תמרונים. עם זאת  אפשר לסדר מחדש גם את 'ויחלף'. המלה 'ויחלף' היא חלוף/החלפה מושלמים של 'יחלוף', ושל 'חילוף' ('חלוף' בכתיב מלא). מיד אחרי 'ויחלף' באה המלה 'שמלתיו'. נוכל

,כמובן, להציב שׁ תחת שׂ, ולהפך. כמו, למשל, אנשי כת היחד שגרו מצפון-מערב לים המלח וקראו לישוב שלהם 'דמשׂק' – החלפה של 'מקדשׁ.'

 

הנקֻדה המסמנת את הגיַת האות ש נקראת "נקֻדה מַבְחִינָה". בגימטריא 'מבחינה' = 115, וזאת גם הגימטריא של 'חזק', 'אנחנו', עליה' ו-'עמה'. את האחרונה נוכל לקרוא עַמָּהּ או עִמָּהּ. הגימטריא של כל הבטוי 'נקדה מבחינה'

היא 274; נוכל למצוא זאת בפסוק מא:נו (הכולל את המלה 'חזק') בבטוי 'הרעב בארץ' – כל שעלינו לעשות הוא לחלק בטוי זה כך: 'הרעב בארץ' ונראה כי החלק במסגרת מסתכם ב-274.

 

את המלה 'שמלתיו' נוכל לסדר גם כ-'לשמתיו'; ואת כל הבטוי 'ויחלף שמלתיו' נוכל לקרוא גם 'יחלף לשמותיו'.

ל = 30 = 1029 ='התורה הזאת'. כעת נוכל לקרוא את 'ויחלף שמלתיו' כ-'יחלף שמותיו התורה הזאת'.

מכאן ברור כי התורה כֻּלָּה היא,  אמנם, חלופי שמותיו של הקדוש ברוך הוא.

 

אחרי 'שמלתיו' באה המלה 'ויבא'. בגימטריא: 19, כמו גם השם 'חוה', הכנוי 'גוי', והחשובה

מכל לעניננו– המלה 'הוגה'. בנוסף: 19 = 1018 ='עולם חדש'. חלופים אלה הנם פשוטים וגלויים; התורה מוסרת אותם לנו בפסוק זה כדי למנוע את הגדרתם כ"מאולצים" מתוך הכתובים במבצעי-גבורה של חלופים מסובכים. התוצאות הברורות והגלויות אינן נתנות להכחשה בעקבות בצוע חלופים יסודיים. תכלית חלופים יסודיים אלה, מלבד הוראה בדבר "תקפותה" של שטת החלופים, היא גם לשמש כשִׁעורים בסיסיים בבצוע חלופים.

 

מיד אחר כך בא הבטוי 'אל-פרעה', ושם האות אל"פ (ב-פ) מתנוסס בראשיתו. מכאן לומדים

אנו את חשיבות החלופים, תשתית ראשונית לקריאה נכונה של עברית, מ-א ואילך. פסוק מא:יד, מלבד

הֲכילוֹ את צו 'ויחלף', גם מורה לנו  כיצד לעשות חלופים ולקיֵם את המצוה "והגית בו יומם ולילה". פסוק מא:יד אמנם מלמד אותנו: תלמוד תורה  הוא-הוא חלופים של שמות קדש.

 

בעוד בפסוק מא:יד ראינו את שם האות אל"פ בתוך הבטוי 'אל-פרעה', עתה נראה, בפסוק מא:טו, את שם האות אל"ף, ב-ף, בתוך הבטוי 'אל-יוסף'. בפסוק זה שוב נמצא צורות שונות של ארבעת שמות הנקֻדות הבאים מהשרש חל"מ. כעת חשה הכותבת בבטחון כי הקורא עצמו יכול להבחין בנוכחות 'חלם' ו-'חולם' בצורותיהן השונות.

נסכם, לעת עתה, את דיוננו בתנועות אלה: המלה האחרונה בפסוק זה היא 'חלמתי'. מלה זאת מורכבת משם התנועה 'חלמ' ובצדו ת"י, 410, היא גם הגימטריא של 'קדוש', 'קדשו', 'וקדש' וכן 'קודש' (צורה אחרונה זאת,

כביכול 'כתיב מלא' של קֹדֶשׁ, נמצאה פעמים כה רבות במגלות ים המלח – עד כי אין לדעת אם הסופרים בני כת ה"יחד" העדיפו את הצורה 'קֹדֶשׁ' הנהוגה בתנ"ך וכיום [בכתיב מְדֻיָּק]. נפעל כמו אותם סופרים שאִיְּתוּ 'קדש' וגם 'קודש', נבטח בהם כי עמדו לרשותם אסמכתאות מספיקות לנקוט בשתי הצורות. עוד בנושא זה – ראו בספרי נקבה: הקרבנות והכפרות אותו אפשר למצוא ב-http://tinyurl.com/52hz6). נזכור חלוף זה עבור כל מקום בו

נמצא את ת"י סמוכים.

 

בתוך הקטע 'חלמתי ופתר אין' (פסוק מא:טו) נראה את שמות התנועות 'חלמ' ו-'חולמ' ע"י החלפה פשוטה של הסדר; ומלבד אלה נמצא כאן את 'חלם', 'חולם' ו-'מלאפום' בחבור ת"ר

(כזכור, ת + ר = 600 = ם).

 

להלן באה באותו פסוק המלה 'אתו', חלוף של 'אות'. מיד אחריה באה 'ואני' כערך שם האות זי"נ בגימטריא.

כבר אמרנו כי 'בינה' היא חלוף של זי"נ. נוכל לחלק את ה-י במלה 'ואני' לשנַים: ה + ה. אם עשינו זאת נקרא

את 'ואני' כ-'והנאה'. לכן גם מלה זאת היא חלוף של שם האות זי"נ ושל המלה 'בינה' שתפסה מקום כה חשוב בחלופים של 'חלמ'. לאחר 'ואני' באה 'שמעתי' (= 820) השקולה בגימטריא לשם האות כ"ף. זה עתה הראינו

לעיל כי ת"י היא 'קדוש', 'קדשו' ו-'קודש'; לכן 'שמעתי' בגימטריא היא הבטויים 'שמע קדוש' / 'שמע קדשו'. אנו מכירים חלופים לערך 410; הילכך 'שמעתי' הוא כפלים מכל אחד מחלופי ת"י – כמו, למשל, 'קדוש קדוש'. למדנו, אפוא, כי שם האות כ"ף הוא 'קדוש קדוש'.

 

פסוק מא:טז פותח ב-'ויען', המכילה את שם האות עי"ן. 'ויען' = 786. כבר פגשנו גימטריא זאת

בפסוק מא:יד, כאשר דנּו במלה 'שמלתיו'. למדנו כעת כי 'שמלתיו' משתוה ל'עיון'; גם זכור לנו כי 'שמלתיו'

באה מיד אחרי 'ויחלף' ב-מא:יד. אנו רואים כי הבטוי 'ויחלף שמלתיו' הוא בהכרח 'עיון חילוף'. כפי שהצגנו

דברים אלה, אנו רשאים להפעיל את שטת החלופים בתלמוד תורה – ויותר מזה: עלינו  לשקוד על למודם ויישׂומיהם. באותו פסוק (מא:טז) בו נמצאת המלה 'ויען' נמצא גם שם האות עי"נ בתוך המלה 'יענה'. בכך

השלמנו למנות את כל שמות האותיות המכילות י וְ-נ: שי"ן, זי"ן, עי"ן, בפרשת 'מקץ'.

 

את המלה המוקפת-מורכבת 'את-שלום' נוכל לקרוא גם 'אות שלם'. נכון: חלופים נערכים, למיטב ידיעתנו,

במספרים שלמים. ואף כי מטפלים כאן בגימטריא של מֻנחים ו/או גורמים של אות, מלה וכד', אנו עושים זאת

רק במספרים הטבעיים. הרב אברהם אבולעפיה, ז"ל, כותב בחלק השני של ספרו ספר החשק: "...ואין לנו אות

מורה על חצאים..." מתוך ההקשר מבינים אנו בבהירות כי המלה 'חצאים' בצטוט הנ"ל משמעותה "שברים". עם זה

נראה להלן, בע"ה, בדיוננו בתנועה 'פתח' – כי הדברים אינם פשוטים כל כך; אמנם מסתבר כי אבּדנו חלק נכּר מן המסורת של חלופי הגימטריאות.

 

בפסוק מא:כ מוצאים אנו את המלה 'ותאכלנה'. נוכל לראות בבהירות את 'כל אות' בתוך 'ותאכלנה'. כעת הבה נתבונן במלה האחרונה בפסוק ג:יא בספר בראשית, עם האות הראשונה בפסוק ג:יב. לאור החלופים

(אכלת + ו = כל אות) נתחיל להבין את הספור

(ספור = שמו = המקרא) של גן העדן בשונה מאד מקריאתנו זאת ללא עיון בחלופים.

 

חבור  ר + ם במלה 'החרטמים' (מא: כד) הוא 800, או ף. כעת נוכל לראות את 'חטף' בתוך 'החרטמים'. יש, כידוע, שלשה סימני נקוד בעלי צורה מקוצרת (למען הָאֱמֶת, הַחֲטָפִים הם צורות מָאֳרָכות של שוא נע בתנאים דקדוקיים מסוימים):

       חטף קמץ  O  חטף פתח   O   חטף סגול

לא נבחן חלופים של ערכי 'חטף-פתח', 'חטף-קמץ' ו-'חטף-סגול' כערכים נבדלים לעצמם בעבודה זאת. די

להוסיף את חלופי המלה 'חטף' לשמות התנועות – כאלה עבורם כבר הוצגו חלופים והנותרים, בע"ה, בהמשך.

 

נציג, בע"ה, כמה חלופים של המלה 'חטף' לבדה:

 

חטף = 817 = זיף = י"ז פעמים = הזה לרעך = טוב לרעך = יצרך טוב =

טוב לכל עמים = ח + קבוץ + ף = 1816 = חֻף = שרש זהה =

בשר גוף שרה = 1816 = בשר גוף הלכה למעשה = אור האדם = אורים =

חג ציון = יעלץ ציון = תתרחב ציון

 

נשגיח באותיות מ וְ-ט בתוך 'החרטמים', ממנה גזרנו את 'חטף'. בלשוננו יש 'שוא נע' וכן 'שוא נח'; על קיומם כישויות דקדוקיות עצמאיות אין מחלֹוקת בקרב דקדקני העברית בכל אתר. לדעת קצתם יש עוד שוא אחד

הנקרא 'שוא מרחף' – שאפִלו הגדרות תפקידו אינן נחלת הכל. מרחף = 1048 = 49 בגימטריא. חבור מ"ט גם

הוא, כמובן, 49. המלה 'מרחף' מצויה, אפוא, בנפרד באותה מלה עצמה בה גלינו את 'חטף'. בכך מצאנו הצדקה

לדעה כי 'שוא מרחף' הוא ישות דקדוקית נפרדת ונבדלת. שתי המלים 'חטף' ו-'מרחף' מתגלות באותה מלה

עצמה, ללמדנו כי שתיהן קשורות בדרך נעלמה – דרך שנשתכחה או, בסבירות נמוכה יותר, טרם נתגלתה.

 

'שוא' כשלעצמו ערכו הוא 307 – כמו 'דגש'. כשנדון בדגשין נטפל, בע"ה, גם בגימטריא זאת. נבדוק כעת את חלופי 'מרחף' לבדו, ואחר כך נחבר אותו אל 'שוא':

 

מרחף = 1048 = מ + קבוץ = מֻ  = גלוי = 49 = לגוי = לחוה =

התורה הזאת חוה = 1048 = הוגה את התורה הזאת

 

שוא מרחף = 1355 =356  = שנו* = אשנה* = שנאה = שכלו =

כל אשה = ימוש = ושמי = יוצר כל = כל דברי פי = אותיות סמוכות =

הנקרא = נ + א + צירה = נֵא = שוא + קמץ + ח = ְ + ָ  + ח = דְדָ  =

גלוי עליצותן = נ + חטף פתח = נֲ = י + קמץ + צירה = הֵהָ =

ספריו = ספורי = ויספר = ועפר = פרעה קץ = הספר בשובן = משה בשובן  =

קמץ + קבוץ + חטף פתח =3353 = ָ +  ֻ +  ֲ [במלים כמו 'חֲצֻבָּה'] = 1355  =

מ"ב + קבוץ + צירה = מֻ  + בֵ =מֵ + בֻ = 356 = חג א-ל שד-י =

שם א-ל שד-י עלי = יעלץ א-ל שד-י

 

האות ו (=6) היא גם ה"א [שם האות ה]. האות ו משמשת כ-סופית בהטיות הפֹעל: היא מציֶנת

"נסתרים עבר" וכן "רבים צווי"; בפעלי גזרת ל"י (= ל"ה, לדעה אחרת) ה-ו מחליפה את ל' הפעל [הוא שתה; הם שָׁתוּ; שְׁתוּ!]; עוד שתים מאותיות אית"נ-יונ"ה נרשמות בִּקְצוֹת הטיַת "מְדַבֵּר עתיד" בגזרת ל"י [א - שת"י] = [אֶשְׁתֶּה]. ה"א =ו, ובחשבון הגימטריא נלמד כי בגזרת ל"י שוה נטיַת נסתרים עבר לנטיַת מדבר עתיד.

 

המלה 'גדול' נמצאת בפסוק מא: כט, והיא מתקשרת לחירק ולצירה: אנו מגדירים את התנועה 'חירק גדול'

או 'צירה גדול' אם האות י באה מיד אחריה באותה מלה. שוב, לא נדון בבטוי 'חירק גדול' כמקשה אחת

וכנ"ל ב-'צירה גדול'. לעת עתה נסתפק בזכירת חלוף אחד: גדול = 43 = גיל.

 

המלים 'רעב אחריהן ונשכח' נמצאות בפסוק מא:ל. בתוך שלש מלים אלה נגלה את השמות  של 'שוא נח'

ו-'שוא נע'. יש הסוברים כי שם התנועה נכתב דוקא 'שבא'; האות ב הנמצאת ב-'רעב' מניחה מקום גם

לאפשרות זאת.

 

נתבונן בכמה חלופים של שמות התנועות 'שוא נע' ו-'שוא נח'. כבר בהתחלה נשים לב:

'נע' (= 120) שוה בגימטריא, בין היתר, למלים 'עומד', 'עמוד', 'מועד' וכן גם [120 = 1119] 'עמו כל בית ישראל'.

נוכל להוסיף לכאן את 'בני נח' ו-'בימי נח', גם הם 120; ועוד חלוף  חשוב ביותר: 1119 ='טהור כל השפות בנו'.

 נחזור ונאמר כדי להשגיר זאת בזכרוננו:

'דגש', כמו 'שוא', מסתכם ב-307.

 

שוא נע =427 = את הויה = אות כ = כאות = 1426 = נדע ישועות ונחמות* =

427 = אור עמי גנוז בלב = קרא דוד מלך ישראל =

קרא קָמַץ** דוד ישראל = 3424 = 1426 = המלכה אם העמים =

מסר לנו ספר מלכים = תגידי = זבחתי = זבח קדוש

 

* אנו רואים את שתי המלים 'נע ו-'נח' בבטוי 'נדע ישועות ונחמות'. כנתינתו, הוא מציג גם את ש"ו; את ה-א הנחוצה להשלמת 'שוא' נוכל "לשאול" בגריעה מכל אות אחרת בבטוי זה. לא נופתע למצוא את שמו של סימן

הנקוד 'שוא נח' בתוך זה של 'שוא נע'; עלינו רק לגרוע ח מן ה-ע: שוא נע = שוא נח + ס"ב. ואולם ראוי יותר

לציון כי גם ההפך נכון, כאשר נראה מיד בחלופים של 'שוא נח'. הבטוי 'בני ישועות ונחמות' מכיל שוב את שני השוָאים, בדרך בה פעלנו כעת. תכונותיהם היחידאיות של לשונאות-חשבון-המוסר / חשבון-לשונאות-המוסר

בעברית מאפשרות התגלויות אלה. לעולם לא נקבל תוצאות כאלה באף תחום לשוני ו/או חשבוני. כך גם אין

עוד תחום מוסרי / אתי המכיל הוכחות לעמדותיו.

 

** ראו לעיל את הדיון בערכו הגימטראי של שם התנועה המנֻקד 'קָמַץ'.

 

שוא נח = 365 = נשיה = שניה = השני = בני ישועות ונחמות* =

1364 = הבנה ישועות ונחמות = 365 = ס + צירה = סֵ = לזרע נח =

לעזר נח = נח תלדות ההלכות = נח + רבקה = עליצותן לב הויה =

תלדו בנות ההלכות = שגב הלכה = דגש כל אות ם

 

שוב רואים אנו חלוף העוסק ב'ישועות ונחמות', בטוי המכיל את 'שוא נע' ואת 'שוא נח' בקרבו.

גם הפעם נוכל לגרוע א מכל אחת מהאותיות הנותרות. גלינו את מהותם של 'שוא נע' ו-'שוא נח' – ישועות ונחמות. ראינו כי בגימטריא: ישועות = 792 = לשונות. בתוך 'נחמות' מוצאים אנו את 'מנח' [מֻנָּח],

והוא (מלבד פרושו הטרמינולוגי החדיש) שם טעם, הנקרא גם "שופר ישר". בגימטריא:

מנח = 98 = טפחא, והוא שם של טעם נוסף. נתחיל כעת להעריך את הקשר בין 'ישועות ונחמות' לבין

הלשון – למעשה, את היותן זהות.

 

בתוך שתי המלים הצמודות 'רעב אחריהן' נגלֶה לעינינו השרש אר"ע. בגימטריא: ארע = 271 ='קו ונקדה'

[נְקֻדָּה] ='לאמר'. מהשוָאה זאת של שרש, בטוי מורכב ושם פֹעל למדים אנו כי שום אֵרוּעַ לא יתקיֵם ללא

התנועות, הנופחות רוח חיים באותיות. הבטוי 'שתי נקדות' שוה בערכו ל-1270 = 271, ויוכל להצטרף לרשימה

דלעיל: קו ונקדה = שתי נקדות.

 

כל סימני התנועות המובאות במסורה הטברינית עשויים קוים ו/או נקדות. הקו הוא רצף של נקדות, והמלה

'נקדות' מכילה את 'קו'. כך מלמדת אותנו המלה 'נקדות' כי הנקדה היא סימן הכתיבה של הקו, בעוד הקו

מיַצג שורת נקדות. קו = 106 = 'העדה יחד'. עוד חלוף:

106 = 1105 = לכפר על העם ='למזג את הגוים'. בחלוף אחרון זה מתגלה לנו חלק נכבד במשמעות  של 'קו'.

נקוד = 160 = 1159 ='כל בית ישראל כל העדה יחד'. סך 'נקוד' מתאים גם למלה 'ונסלחו', כלומר:

נק"ד = 154 = נסלחו = ונסלח. ומהי תכלית עבודת הכהנים אם לא כפרה על חטאיהם של ישראל והגוים?

בהמשך לרשימה הנ"ל: 'נקוד' = 1159 ='התורה נפתחה'. במסורה הטברינית של סימון ההגיה מציְנים בשתי

נקדות אפקיות את התנועה "צירה". "קמץ" וכן "קמץ קטן" מצֻינים בקו אפקי ונקֻדה מתחת לאמצעו

[בנקוד החדיש הפך הקו הקצר, המחבר נקדה זאת לאמצע הקו האפקי, לעקרי – ָ ] כלומר: קו ונקודה.

גלינו צד משֻתף בין 'קמץ' ל'צירה', אם כי אין אנו יודעים לקרוא את כל הלמוד מן הכתובים.

 

פסוק מא:לה פותח במלה 'ויקבצו', בה אנו רואים את שם סימן הנקוד 'קבוצ', ב-צ. מיד נמצא שם זה כתוב

כהלכה ב-ץ. נציג פה כמה חלופים של 'קבוצ' בטרם נכנס לדיון אודות שם התנועה 'קבוץ':

 

קבוצ = 198 = קבצו = צחק* = תתארחו נא אצלי =1197  =

אשתו נולדת = ואשת יפת = צאצאי שם חם ויפת = 2196 = 198 = צאצאיו =

ומלאכתן = לצבוע = ולבצע = סודו לעבדיו = סגול סגול

 

אנו רואים את 'צחק' בין החלופים של 'קבוצ'. ברור, אפוא, כי 'קבוצ' + י, או 'יקבצו', הם בערכו של

השם 'יצחק' / 'הגר' – הוא הערך 208, כמו השרש דקד"ק.

 

לשרש העברי סג"ל יש משמעויות מספר, מרביתן קשורות למהֻלל, לבולט מעל אחרים. סימן הנקוד 'סגול'

הוא גם סימן טעם, וסָגֹל הוא הצבע האחרון בתחזית הנראית; צבע זה מתקשר אל מלכותיות. המֻנח

'סגלגל' נטבע כדי לתאר אליפסה, והוא מיושם למסלוליהם של הגופים השמימיים, המתגלים כסגלגלים

לתודעתנו. לא נמצא את המלה 'סגול' כתובה בצורה גלויה בפרשת 'מקץ'. אך כשטפלנו בשם התנועה 'מלאפום' ראינו כי כדי להשלים את שם התנועה עלינו לחבר את סכומי האותיות  ת + ר = 600 = ם. בצורה דומה עלינו

לחבר גם כאן שתי אותיות כדי להשלים את שם התנועה 'סגול'. נחשׂוף שם זה בחבור ה + א במלה 'הכסא',

אותה נמצא בפסוק מא:מ – ממש לפני המלה 'אגדל' – ונגיע ל-ו הנדרש (=6). כעת רואים אנו בבהירות

רבה כי נתן למצוא בשתי המלים 'הכסא אגדל' את המלה 'סגול': שם נקודה וגם שם טעם.

 

הבה נבחן חלופים אחדים של 'סגול'. על פי רבוי המשמעויות יכולים אנו להניח כי מלה זאת היא בעלת חשיבות עליונה בתורה. עלינו ללמוד חלופים אלה בשקידה:

 

סגול = 99* = הצד = צדה = מנדה = נדמה = אסלח** = 1098 = סלחתם** = אסבול*** = וסבלתם*** = מתנחם = נחמתם =

לב ללשון = לשון הבנה = לשון בני = ואל בני = אל בניו =

לבו משכן = ישכן לב א-לה = ישכן לב לאה = ישכון לב התורה הזאת = 2097 =

נשכן יחדו = צ + קבוץ = צֻ = פי ט  (× 9)  =

פי קבוץ (´ 1008) = קבוץ עם אבותי = טעם אבותי  =  אנכי חי =

אנכי בהוה = גופי = נמוג = יגיעו = צבאו = בהר אפרים =

משבח ומברך = בורא הצדקים ועד = הדר הצדקים ועד =

בורא עוד גוף = נח + קמץ = נָח = לאהב את בני ישראל בלי די =

לאהב את בני ישראל דוד לבי = בריתות דוד כל עדת ישראל =

דוד הוגה כל דעת ישראל = כל עדת ישראל הוגה תגים =

הוגה כל אותיות היוצרות דעת תגים = הוגה תגים דעת כל האותיות יוצרות =

הוגה תגים דעת כל ישראל = 3096 = 99  = חסד באהבה הוא = חסד י'ה הוא =

חסד י'ה בי = כתבים ´ 3 = 3096 = גל ´ 3 = בעולם העשיה = בעולם השפה =

בעלום השפה = וכפר נא הוי'ה עליהם = בגדי כהנה

 

נציֵן כי הגימטריא של שם התנועה סגול היא 99, כלומר 9 + (10 × 9). שטת נתוח הכתובים בשטה הנקראת "גימטריא-קטנה" ['מספר קטן', = מסק"ט] – כלומר: ערכי האותיות הם מ-1 עד 9 בלבד – היא ותיקה ומקובלת בנתוח כתובים. בהפעלת שטה זאת מתעלמים אנו מן העשרות והמאות (למשל: ב = כ = ר). המסורת מאחורי

שטת המסק"ט, כמו זאת מאחורי הגימטריא הרגילה בה נוקטים אנו בעבודה זאת, היא רבת שנים. מלים עבריות רבות, בסיסי דו-אות של שרשים ושרשי תלת-אות, מורכבים מאותיות בעלות אותו מסק"ט (גל"ש, רכ"ב, קיא

 [ארמ: עמד], זע ועוד). נדון פה רק באחדוֹת מהן השיָכות לנושא המדֻבּר. 'סגול' = 99, כלומר צ"ט – אולם

במסק"ט: ט = צ. בחלופים דלעיל ראינו בבהירות כי סימן הנקוד קבוץ (= 1008 = 9) הוא שוה-ערך של ט.

אנו מבינים מתוך למוד הגימטריא של התנועה 'סגול' כי עלינו להתיחס אל האות ט כגימטריא [רגילה]

של קבוץ וכן פעמַים מסק"ט של שורק. שתי שִטּוֹת הגימטריא משמשות כאן יחדו.

 

אל"פ = 111 =קי"א. האותיות ק, י  וְ-א (= בהתאמה: 100, 10, 1) הן בעלות ערך שוה, 1 (=א), במסק"ט.

קי"א [בגימטריא רגילה] = קו"ה = הקו; ממצא זה מחזיר אותנו לדיון ב'קו ונקודה' דלעיל. אם נפחית 111 מהגימטריא של 'קו ונקדה' נגלה כי:

קו ונקדה = נקוד אל"פ

 

הגימטריא של שם האות שי"ן היא: 1010 = 11 = י"א. כמסקנה ברורה מהדיון בפסקה הקודמת – אנו

יודעים עתה כי גם שם האות שי"ן במסק"ט עשוי משני ערכים שוים: 1; 1.

נא לשים לב: סגול איננה התנועה היחידה שנוכל למצוא בגימטריא של שמה שתי אותיות בעלות אותה מסק"ט. כשנדון עוד מעט, אי"ה, בגימטריא של ה'שורק' (=ם"ו) נבחין בתופעה זהה:

ם =600 =6 =ו; או: ם"ו =6 + (6 × 100) . הבה נשמור זאת בזכרוננו עבור הדיון הבא להלן בשם התנועה 'שורק'.

 

לעתים מוצאים אנו בטויים נפוצים בצורות פחות מֻכּרות בהן החלופה היא כמו המקור מלבד אות אחת – והיא חלוף-מסק"ט לאות המקבילה בצורה הנפוצה. כמו: 'מן הוא' [ן=נ] (שמות, טז: טו).  50 = נ=ה = 5; בני ישראל שואלים, בעצם: "מה הוא?" [רש"י, על פי הערבית] והחלפה של כל הבטוי "מנ הוא" היא 'אמונה'. כך גם "כה"

ו-"כנ" (=כן) הן בעלות משמעות דומה ותרגום "צל" העברית אל הארמית הוא "טל", ט=צ. 

מלת השאלה העברית "למה" היא באמהרית "למנ" (= למן); שוב, נ=ה (תקצר היריעה מלפרט, לכן יבדוק-נא

הקורא בעצמו: במה=רמה, כנה=בנה, דק=מק, ויגדל=ויגמל [בראשית, כא: ח]; גדר=לדר[אנגלית]; אין=קין [גרמנית]; שבת[שׁ=שׂ]=שׂבּדו [ספרדית] וכו').

 

** ראו להלן את הדיון באות א (= ם + ת), אחרי החלופים של 'קבוץ'.

 

*** כאמור, א = ם + ת, וידועה לנו השפעת דבר זה על הדקדוק העברי. נשגיח-נא בשנוי המתרחש בהוספת ו בתחילת מלה. ו המַהְפֶּכֶת משנה את נטיַת הזמן (על פי כללים ידועים, כמו הדגשת האות הראשונה מעתיד לעבר וירידת הטעם מעבר לעתיד) בלי שנוי בגימטריא הקבועה של הנטיה.

 

בפסוק מא:מב נמצא הצרוף 'בגדי-שש' [שש הוא פשתן סרוק], בו רואים אנו מיד את שמו של סימן ההטעמה

'דגש' ע"י החלפת-סדר פשוטה. שימו לב: ש + ש = 600 = ם. המלה העברית 'שש' פרושה, מלבד בד פשתן

 (שמות, כה:ד) ושיש לבן (אסתר, א:ו), גם המספר בנקבה 6, אבל בגימטריא ערכה 600. גם האות ו'

ערכה 6 – או שש = 600 = ם. כך קבענו קשר מיוחד בין האותיות  ו"ם. סכום שתיהן הוא, כזכור, הגימטריא של

שם התנועה 'שורק', 606; מספר זה מורכב מ-'שש' + 'ו'. 600 במלים הוא 'שש מאות'; בטוי זה נוכל לסדר

שוב כ-'אות מ"ם'. האות ו עשויה להיות גם בצורת הזכר 'ששה', 605; זוהי גם הגימטריה של 'אדם' [ללא נקוד].

בחבור ש + ש נוכל לקרוא את 'בגדי שש' גם כ-'בגדים'. ב + ג + ד + י = 19 = גוי; לכן נוכל להציב במקום

'בגדי שש' את המלה 'גוים' [גּוֹיִם].

 

שבנו והזכרנו כי 'דגש' ו-'שוא' הן בעלות אותה גימטריא, 307. נציג עתה מספר נִכָּר של חלופים עבור דגש / שוא:

 

דגש = שוא =307  = רבקה = הבקר = בקרה = קורא = אור המלכה = אור על =

אור גנוז בלב = מאור הלכה = זרק = כרופא = הוי'ה רפא = 1306 =

רפא כל בית ישראל יחד  = 307 = כ + פזר = כממזר =

ממזר חוגג = חוגג באחרית הימים = אחוה באחרית הימים = לזרע = לעזר =

כבר פה =כבר ידעתם = בכפרה = להסביר = אוצרי =

ב + צירה = בֵ = ז + צרי = זֵ = חק הצדק = א + חטף פתח = אֲ = שורק + ן = וּן = את השם  = כל הארץ  = את עולם הצדק = ואנחל אותן בארץ = 2305 =

עולם צדק גמור = הארץ לכל עמי =

לכל עמי הארץ = ארץ הר = ארץ אברהם יצחק ויעקוב =

שבתך בארץ = שב עולם צדק בארץ = שב עולם צדק ברא עולם צדק = ברא בארץ = שבה = השב =

באר קוראות אותיות ונקדות =

תלדות ההלכות = פוסקת הלכות הצדק = פסקי את הלכות צדק =

פסקה את הלכות הצדק = לומדים התורה = הכהנים התורה =

קשרת חסד וצדק ויש ואין = עליצותן = בנחמת ציון =

הרוצה חפץ בי = דבר מסתתר = ראה מסתתר = ששון = שושן =

אמנו הרה = בקדשתך = וערלתם קשר עולם  = לדבר אל לבבו =

שם חם ויפת אברהם יצחק ויעקב נולדו = 3304 = 307  = לשון רע* = ליצר עולם רע = רע דוד בן ישי =

לב רחל* דוד בן ישי =

לב רחל יחידה = לשון לב רחל = ליצר עולם לב רחל =

התורה הזאת כל עולם כל עת = כל בית ישראל ישועות ונחמות =

גנזתי לך ישועות ונחמות בעלץ = בנחמת ציון = כי לא עשו = פותחות את ה- =

פותחת אות ה = פותחת בית

 

* הכותבת סִמְּנה בכוכב את 'ר"ע' בחלופים של 'דגש'; בהמשך הרשימה רואים כי 'רע' ='לב רחל'. הקורא יוכל להחליט לקרוא 'לב רחל', 'רַע/רָע' או 'רֵעַ' – בחירה הנשענת לגמרי על רמתו המוסרית / רוחנית. מבחינת הכתוב המקראי, כל האפשרויות נכונות – הנ"ל ועוד ∞.

 

פסוק מא:מג פותח בבטוי 'וירכב אתו במרכבת'. שוב פוגשים אנו במלה 'אות' בצורת 'אתו'. אנו מוצאים את

השרש רכ"ב, החלפה של בר"כ, במלים 'וירכב' ו-'מרכבת' בפסוק זה. להלן באותו פסוק נמצאת המלה 'אברך',

גם היא משרש בר"כ [על פי רבי יוסי בן דורמסקית – מובא בפרש"י], ובכך קבלנו חזוק נוסף להוראה כי

החלפות לא-מושלמות [ף = פ] הן כְּשֵׁרוֹת לשמוש. ערך 'וירכב' הוא 238, 'רחל' (אם יוסף), ולכן הוא שוה

לערכן של: לדקדק = לפענח = ליצחק = להגר = לבראה [לְבָרְאָהּ] אשר סך כל אחת מהן הוא 238.

 

המלה המֻרכבת 'במרכבת' היא צורת הסמיכוּת של 'במרכבה', וכבר למדנו כי –

עברית = 682 = מעשה מרכבה

כמו גם –

אָדָם = 605 + 2080 = 2685 = 687 = העברית = ברית המל =

ברית להולד = סוד הברית = סוד בריאת כל בית ישראל = 1686 =

687 = זרע קדוש = נזכרתי = כתר בינה = בינה תחביר =

רפואת = מעשה המרכבה

 

בפסוק מא:מז נמצאת המלה 'לקמצים', המכילה את שם התנועה קמצ. נציג פה רק חלופים מעטים לשם התנועה בצורתו הבלתי-מושלמת:

 

קמצ = 230 = צמק = מפיק* = כדור* = אהיה הצחוק =

אהיה הצדיק = צחוק הוי-ה = הוי-ה צדיק = קבוצ + לב =

לֻב = בֻל 

 

אנו רואים כי שם התנועה 'קמצ' שוה בערכו לשם הנקודה המדגישה את הגיַת ה-"ה" בסוף המלה, 'מפיק',

כמו גם למֻשָּׂג 'כדור'. נקדת המפּיק מורה לנו להגות את ה-ה"א הסופית בנשיפה גרונית נשמעת, כמו

עיצור רגיל [נשוה: כֻּלָּם - כֻּלָּהּ].  נ ק ו ד ה  היא, למעשה, כדור זעיר (שיר השירים, א: יא). לא נוכל לשרטט

נקודה חסרת-ממדים; הנקודות אותן אנו מַתְוים בפֹעל הן צורות קטנטנות דמויות-כדור.

 

מיד אחרי 'לקמצים' נמצאת המלה הראשונה בפסוק מא:מח, 'ויקבץ', ובקרבה שם התנועה 'קבוץ' המתגלה

ללא כל מאמץ. 'קבוץ' בגימטריא 1008 = 9. לכן האות ט, או כל צרוף אותיות בסך "ט", הם חלופים לשם

התנועה 'קבוץ' בכל הנסִבּוֹת.

ערכה של 'ויקבץ' הוא 1018 = 19, חלוף לשם 'חוה' ולמלים 'גוי' ו-'הוגה'. כבר ראינו לעיל כי כל אלה הם

חלופים ל-'ויבא'. אם נכַוֵּץ את שם התנועה 'קבוץ' לתנועה עצמה, תהפך המלה 'ויקבץ' ל-'יֻ' – או כל אחד

מהחלופים המתאימים.

 

התיחסנו קודם לצורת החטף של שלשת התנועות וגם הצגנו חלופים מספר למלה 'חטף'. האות ט

(גם במלה 'חטף') היא חלוף של 'קבוץ'. כמו כן למדנו על הימצאוּת 'שוא מרחף' בפרשת 'מקץ'. הגימטריא

של 'מרחף', כפי שראינו, היא מ"ט. הילכך נוכל להראות כחלוף של המלה 'מרחף' את 'קבוץ' + מ, או מֻ.

 

נציע פה, בע"ה, רשימה קצרה של חלופים לשם התנועה 'קבוץ':

 

קבוץ = 1008 = 9 = ט = גו = בוא* = בתום* = בא הקץ = הד = 9 = אח* = חתם* = רחף** = אאהב* = אהבתם* = חששת*** = אאגד  = 1008 =

אגדתם* = סלחתיך = חשן = זב = בגד =

הנשמה משעשעת את הויה = 2007 = וצֵרוּף**** = שבעולם = 1008 =

יוצר בעצמך = פענח נעלמים = ברא הנעלמים = בראה נעלמים =

אשר ואשר = ואשר ימלא את ידה = האשר בך = אשר תהלה והנאה =

האשר רפואת גוף = הנשמה זמנה צורת גוף = דרש דרש =

ש + חלם + ע =שֹע = קרבן שם חם ויפת = 3006 = אם הבת = 1008 =

בת האם = את בהם = בת רות  = בת + שורק = ת + שורק + ב =

תוּב = בוּת = בתורת = תרבות = ויצב שם = שובן = אש בהן = הרצון בה =

מלכותי בך = סוד קדשו הוי'ה בך = יבשר מלכות =

סוד קדשו הוי'ה בשר = צדק חק עולם = נחמי עולם צדק =

יודעים חקר = הנשמה אוהבת צדק = בננו עולם צדק = כחפץ =

חפץ אחוה = חוגג חפץ = נכתיר אותם כלאה וכרחל = 2007  =

את שאר בשר בני ישראל = בשר העם שלך = אשתף העם שלך = 3006 =

שאר פרי בטן שרה = 2007 = אשר פרי אשתי שרה = צאן אשתי שרה =

הבנתי המצות = 1008 = הרוצה בן = בן רצוי = בן אשה = אשה הארצות =

אש ארצותי = אשה שבת = הרוצה שבת = יוצר צורות = יוצר שבת =

קראה שבת = את שבת קדשך = 2007 = פוסק הלכה שבת = 1006 =

פוסקים בעולם צדק גמור = 2007 = אתם פוסקים עולם צדק גמור = 3006 =

הרצון עבודת ידיך = 2007 = תשבץ את ד =

בעבודת ידיך = שבוצים = 1008 = אהרן יצב = אהרן צבי

 

כל המלים המסֻמנות בכוכב יחיד מכילות את האות א, בדרך כלל בתפקיד התחילית בנטיַת מדבֵּר-עתיד בדוגמאות הנ"ל, או את האותיות ת"ם, צרוף המתפקד כסופית בנטיַת נוכחים-עבר. מכאן לומדים אנו שני

דברים חשובים מאד. ראשית: האות א, בעלת הערך 1, שוה בגימטריא ל-ת"ם, כלומר ל-1000; שנית, בחשיבות עליונה: הגימטריאות מגלות לנו כי נטיַת מדבר-עתיד ונטיַת נוכחים-עבר הן שני הבטים של אותה תפיסת-על.

 

** חלוף נוסף של א הראוי להשמר בזכרוננו [על רף גבֹהַ] הוא ר + ף.

 

*** עוד חלוף חשוב של א הוא 'ששת' כמו בבטוי 'ששת ימים'. עלינו להרגיל את עצמנו לחפוש מֻנחים רבים

ככל האפשר בעלי הסכום המתאים לחלוף של המלה הנלמדת.

 

**** בין חלופי 'קבוץ' נראה גם 'וצֵרוּף' – בטוי בו האות הראשונה, ה-'ו',  איננה מנֻקדת. לא נפלה כאן טעות (המקרים בהם נוצרות בחלופים מלים בעלות נקוד חלקי, הם רבים מאלה של בעלות הנקוד המלא) – אין "פגם" בַּחלוף, חלילה, ולא יהיה בזה כל פקפוק על החלופים ככלל. אדרבא: פה מֻבלט ענין  אבני הבנין הלשוניות מהן עשוי הכתוב המקראי, והוא נתן לפרוק ולהרכבה. לעתים החלוף מספק לנו יחידת-לשון [פֿוֹנֶמה] בלבד. למשל:

יודעת = 490  = נולדת = פתח + ב = בַ

לעתים החלוף מספק לנו אפלו פחות מיחידת-לשון, אך התוצר חשוב מאד. למשל:

מת = 440 = דגש קל + ג = גּ

 

חשיבות מודעותנו לחלוף זה מתגלה בתחומים מספר. הוא משחרר אותנו מן הפרוש ה'בלבדי' (והחששות

הנלוים אליו) של השרש מו"ת הנקשר להֶפסק החיים; הוא גם מעניק לנו התבוננות אל תוך מלים רבות

 המכילות את מ"ת – מביניהן המלה 'המצות'

(= 541 = אמך = ישראל), קופצת מיד לתודעה. חשיבות נוספת: בנין 'התפעל', בו תפקיד האותיות מ"ת בנטיות ההֹוה כה עקרי, זוכה גם הוא להבנה מעמיקה יותר [התפעל = מ"ת + מעלה] ומתגלות פנים חדשות. ככל שנרבה ללמוד חלופים יֵראה העולם פחות מוחלט ורודני בהכרתנו. אזי נִגָּאֵל מרֹב-פחד, כבילוּת וחֹסר-ישע כשנתַרגל את שכלנו בנצול החלופים להתנסוּתנו מרצון בנתפס כשונה. הבנתנו את פשט התורה מתעמקת כל הזמן תוך עליַת רמתנו הרוחנית / מוסרית. בראותנו יותר ויותר את היופי האינסופי של כל אות / שם אות, כל תנועה / שם תנועה, כל ציון טעם / שם טעם, לא נותר לנו אלא לִגדול ולהתפתח רוחנית / מוסרית כי, כאשר נאמר לעיל,

חוקי הדקדוק וחוקי הצדק (עליהם מתבססת הבריאה כולה) הנם גוף אחד של חוקים קדושים. תהליך הגדילה

הרוחנית / מוסרית יהיה מהיר יותר, מעמיק יותר ומשפיע יותר על תודעתנו ותכונותינו אם נתיחס לחלופים בלמוד התורה לעומת למוד ללא נצול החלופים.

 

בפסוק מא:מט סמוכות זו לזו המלים 'חדל לספר'. בקרב מלים אלה נראית המלה 'חסר', כסדרה הנכון, בין

שאר האותיות. את המלה 'מלא' נוכל להרכיב מהמלים האחרונות בפסוק זה ומהמלה הראשונה בפסוק מא:נ – 'כי-אין מספר|||וליוסף'; או במקום זה, נוכל לחבר את כ"י = ל, וכך נקבל את כל המלה 'מלא' בתוך

'כי-אין מספר' [= מלא + לדוד כל ספר תורה]. התנועות צירה, חירק ו-חולם באות, כידוע, בשתי הצורות – 'מלא' ו-'חסר', אליבא דכולי עלמא. לדעה מסוימת אף לסגול יש צורה של 'מלא' (בבוא אחריו 'י', כמו למשל 'שֹׂנְאֶיךָ', תהלים כא:ט; 'אֹיְבֶיךָ', בראשית מט:ח), אף כי הוא נחשב לתנועה קטנה.

 

שם התנועה 'פתח' ברור מאד במלה 'ויפתח' בפסוק מא:נו. ראינו כי המלה 'ויקבץ' הופכת ל-'יֻ', או כל אחד מחלופיה, עם כווץ שם התנועה 'קבוץ' לסימן עצמו. כך גם 'ויפתח' [אפילו השופט הגלעדי] מצטמצמת ל-'וַי' / 'יַו', או כל אחד מחלופיהם, עם כווץ שם התנועה 'פתח' במלה 'ויפתח'. נדון מיד, בע"ה, בנקודות מספר הקשורות לפסוק זה – אך תחילה הבה נבחן כמה חלופים לשם התנועה 'פתח':

 

פתח = 488 = חלמתי* = מחלתי = מחילת = הנשמה החמלה = החמלה פשוטה = וכונות = לבנות = נחלת = תנחל = לנתח =

נחת ל- = לנו בת = נתגלה = תגלנה = תגלה כל = שריר עצם גיד = 1487 =

התורה הזאת נחת = הגעתי = 488 = כל נפש באה =

הנה כותב = מכתב הוי'ה = הנה בת הוי'ה =

נתבטא כל בית ישראל יחד =1487 = משמעויות אחרות  = דיני צדק ודקדוק =

488 = למד צדק ודקדוק = תהיה נביאה = אשר תפרשו = פרש אות ך** =

גנזתי האהבה = אנכי אתו = אות פ"א = אות ומלה =

שומרת המצות = שומרת ישראל = שמת גן בלבי =

מדברת כל השפות = א-להים כל השפות = דעת דוד = דעת הגו = אוהב דעת =

דעת תגים = קרן הבונות = ע + חירק + ק = עִק = בסכות = בנות יהודה =

מקדש שבעלום לה = מקדש שבעולם לה = וקדשתי את עצמי להוי'ה

 

בפסוק מא:טו של פרשת 'מקץ' מצאנו את הבטוי 'חלום חלמתי'. כעת גלינו כי 'חלמתי' הוא חלוף נאות של

שם התנועה 'פתח' ואנו מבינים כי 'חלום חלמתי' הוא, למעשה, 'חולם פתח', 1132 = 133 = 2131.

אם נחבר את סך הוי'ה עם הנקוד המקֻבל של השם הקדוש, יהיה זה כך:

י + שוא נע + ה + חלם + ו + קמץ + ה =2131. המסֹרת מגדירה את כל התורה

כ"שמות הקדוש ברוך הוא". אנו רואים איך אפשר לגלות את שמות ה', ובכללם השמות המנוקדים, במקומות ה"מסתור" שלהם בתוך שמות התנועות. כבר אמרנו כי אין חלוקה חדה בין אותיות, שמות אותיות, תנועות, שמות תנועות ושמות הטעמים [ראו להלן].

 

** סך האות ך שוה לזה של שם טעם, 'סגולתא' – שם תחליפי לשם הטעם 'סגול'. רואים אנו, אפוא, שם זהה לאות, סימן-תנועה וטעם – הם שותפים בשם 'סגול'. לפיכך נוכל לקרוא את המלה 'פרש' כ-'פ"ך' או פ + סגולתא.

 

הזכרנו כי אותיות בג"ד כפ"ת ננקדות  בדרך כלל בדגש קל בתנאים דקדוקיים מוגדרים. בג"ד כפ"ת תמיד ננקדות בדגש קל אחרי שוא נח (דגש = שוא). סך הבטוי 'כל אותם' או 'כל אות-ם' הוא 1057 = 58 = נח. לכן נוכל לכתוב שוב את 'שוא נח': 'דגש כל אות ם'. חלוף זה מציע את קיומו של דגש המרמז על העדר ם [חזק], או קשור אל ם בצורה אחרת [קל]. בנוסף לבטוי היחידאי (Hapax legomenon) 'לםרבה', ישעיהו ט:ו, נמצא את האות ם בכמה מקומות בראש מלה או באמצעה – במגלות ים המלח. אם קיָם דגש כזה, הוא עשוי להיות מסוג הדגש הקל (המשַנה הגיה) או הוא עשוי להראות הבט מיוחד של "דגש קל" שנשתכח מאתנו בגלותנו הארוכה. 'דגש כל אות ם' ='שוא נח', והלא כלל הברזל של בג"ד כפ"ת קובע כי הן תמיד ננקדות בדגש קל אחרי שוא נח; לכן סביר מאד כי אנו מתבוננים בחוק ו/או הוראה של דקדוק אותם לא נוכל לפענח מתוך הכתוב, בעוה"ר. הענין בשאלה זאת גובר לאור החלוף הבא: 'אות ם' = 1007 = 8 = ח. ה-חי"ת היא אות  גרונית, ולעולם לא תִּנָּקֵד בדגש כלשהו.

 

נפנה עתה אל כמה חלופים לשם התנועה 'דגש חזק'. מצאנו בפסוק מא:נו של פרשת 'מקץ' את המלה 'ויחזק'.

 

דגש חזק = 422 = כתב = כבת = יתיב = ביתי = האות י = ההדגשה על = זוגות =

שכב על = כ + מרכא כפולה = נשבע = חקק וחקק = דקדק ודקדק =

המכריעים את ההלכה = 1421 = למראה עיניו = 422 = וכפר עליו = יתבטא =

שני בני = הבנה המחשבה = בני המחשבה = את עמיתך = תרגם בריאה =

מתרגם את החקים המשפטים והמצות לנפש = 4418  =

כל בני ישראל וכל בנות ישראל פסקו את ההלכה = 2420 =

משבח כנסת ישראל = ספרי המצות לך = נָבִיא = 1421 = נחדש הלכה =

הנני רבקה = אנחנו רבקה = אנחנו* שוא = אנחנו* דגש = הביתה =

הנני* שוא = הנני* דגש = אנחנו ששון

 

* כדאי להזכיר: שני חלופים חשובים של 'חזק' (= 115), הן המלים 'אנחנו' ו-'הנני'. חלופים חשובים אחרים באותה רשימה הם 'עמה' ו-'עליה'.

 

הקורא הערני ודאי הבחין בהחלפה המושלמת של שם התנועה: פתח = פחת. את המלה 'ויפתח' בפסוק מא:נו נוכל לסדר שוב כ-'יפחתו' או 'פחות י'. נוסיף על כך את ההֶקשר החשבוני האמור להתעורר בשכלנו עם המלה 'חזק'. כוָנתנו לפעולת החשבון הנקראת '[העלאה ב]חזקה' אנו רואים את המלה 'חזקה' בפסוקים מא:נו, מא:נז. בשני מקומות אלה באה האות ה הפותחת את המלה 'הרעב' מיד אחרי המלה 'חזק', כלומר: חזק הרעב – ובכך נמצאת כאן המלה 'חזקה' בפשטות פעמַים, ללא צרך בחלוף כלשהו. נציֵן פה כי 'חזקה' = 120; כך גם המלה

'נע' = 120, כמו למשל בצרוף 'שוא נע', וגם 120 = 'כמני' [כָּמֹנִי, דברים יח: טו; דברי משה, שנפטר בגיל 120, על עצמו].

נוכל לסדר שוב את אותיות הבטוי 'ויחזק הרעב' כך: 'רבועי חזקה'. עלינו לציֵן כי הבטויים 'קו' / 'קב' נמצאים גם הם במלים 'ויחזק הרעב' (תודה, דניאל). חזקה עוסקת, למעשה, ברבוי-כפל; לכן מענין לגלות את השויון: חזקה = וחציו. למוד אוצר החלופים והגימטריאות של שמות הנקודות מפגיש אותנו עם תפיסות חשבוניות חדשות,

ובכלל זה גם של ממדים ונפח.

 

כפי הידוע לנו כעת על חוקי הדקדוק העברי, יש שני צרופים בהם תֻּדגַּש אות בדגש חזק: צרוף אחד – אות מֻדגשת בדגש חזק כדי להורות על  הכפלת אותה אות עצמה; האות האחת הדגושה מיַצגת  שתי אותיות זהות, [][] = [ּ]. צרוף שני – אות מסוימת (למעשה הצליל המיֻצג ע"י אותה אות) נעלמה מהמלה שהכילה אותה, כי היא נבלעה / הִתְדַּמְּתָה לתוך האות לפַניהָ (פרט למקרים נדירים, כמו הפֹעל 'הִסִּיק', בו התדמתה ה-'נ' [בארמית: נסק =עלה] אל ה-'ס' אחריה) והדגש מצביע על "חֻלשת" העצור הנבלע, []() =[ּ]. בדרך כלל עשויה כל אות, מלבד האחר"ע, להִנָּקֵד בדגש חזק בתנאים דקדוקיים נתונים. לדעתה של הכותבת אין הדגש החזק כַּפְלָן, כפי המקֻבָּל לחשוב. הרבה יותר הגיוני כי הדגש הקל  הוא הכפלן. לדעת הכותבת, הדגש החזק כשמו כן הוא: מעלה בחזקה את האות הנסמנת בו, ולא רק מכפיל אותה כמו הדגש הקל. לכך יש חריג סביר: האות ב – כי  2 ´ 2 = 22 = 4, כידוע. לפי שטה זאת ג בדגש קל תהיה ג + ג = ו; ואִלּוּ ג בדגש חזק תהיה 32 = ט. אם, לדוגמא, נשתמש בנקוד חלקי במלה כּפּר (כפ"ר, פִּעֵל) – נגדיר ככפלן את הדגש הקל ב-כ וכ"חזקן" את הדגש החזק ב-פ, יהיה הערך הכולל:

 

כּפּר =20 ´ 2 + 80 ´ 80 + 200 = 40 + 802 + 200 =

40 + 6400 + 200 = 6640  = 646 = א-להים = האדם א-לה

 

הכותבת משוכנעת כי קיָמות בכתבי הקדש הוראות כללי תחשיב בלוגריתמים מעבר לבסיס 2, אולם אבדה לנו המסורת של קריאת הוראות אלה מתוך הכתובים. עלינו לזכור כי אותיות השפה העברית הן מרֻבּות-ערכים

לגבי כל תחשיב. האות ב, למשל:

ב = 2 = 1001 = 2000  ... בוזמנית, בין אם ה-ב היא מחובר, מכפיל או מעריך – כדוגמת מגוַן ערכיה כאות עברית. בב [ב בחזקת ב] עשוי להיות: 22, 21001, 22000, 10011001, 20002000, 10012,  20002, 20001001, 10012000...

   

על פי המסורת בידנו מבוססים החלופים על מספרים שלמים. צטטנו קטע מכתביו של הרב אברהם אבולעפיה, אולי הגדול במקובלים של הפרושים / הרבניים, בו הוא כותב כי אין בידו מסורת העוסקת בחצאים [= שברים]. עוד נראה כי פרשת 'מקץ' מדריכה אותנו בשמוש במספרים לא-שלמים ולא-חיוביים. לדאבוננו אבּדנו גם חלק זה במסורת, של פרטי פעולות אלה. נוכל רק להוכיח כאן כי, ב"ה, הידע קיָם, ולהתפלל כי נמָצא ראויים לקבל את הוראת ידע נסתר זה.

 

בשובנו אל פסוק מא:נו בפרשת 'מקץ' אנו פוגשים את הצרוף 'כל-פני'. בתוך צרוף זה נמצאים שני בטויי גורמים: המלה 'פי' (= הפה = צ) והמלה 'כפל'. אם נחבר את האותיות ה + א במלה הסמוכה 'הארץ', נקבל את ערך האות ו. נוסיף ו זאת ל'כפל' ונקבל 'כפול' ('פי שתים', שמות כח:טז; או "גורם" בלשון ימינו). השרש כפ"ל אמור להזכירנו את הדיון באותיות בג"ד כפ"ת, הננקדות בדגש קל בראש מלה בדרך כלל ואחרי שוא נח תמיד. בג"ד כפ"ת נקראות "האותיות הכפולות". פה טוב להראות כי 'כפל' = 130 = קל, הוא כנויו של הדגש המשַנה את הגיַת בג"ד כפ"ת, וכן שם הבנין הראשון, פָּעַל. בהזדמנות זאת מומלץ לפני הקורא כי יפנה אל ספרות ההדרכה העשירה באשר למבנה המיוחד של הבנינים השונים בעברית.

 

נביא כאן מספר חלופים בסיסיים לשם 'דגש קל':

דגש קל = 437 = אות ל = לאות = כאות י = י + שוא נע = ואת התורה הזאת =

1436 = ש + קמץ + נ + קמץ + ה = 2435 = שָנָה  = לרבקה המלכה = 437  =

א + סגול + ל + צירה + ב = אֶ + לֵב* = ג + צירה + ל + סגול = גֵלֶ*

 

גם כאן תוצאות בצוע החלופים אינן מספקות בטויים גמורים או אפלו מלים שלמות כי אם יחידות לשון – חלקים ל-"הרכבה" של כתובים על פי הצורך. נוכל, כמובן, לשנות את סדר האותיות ו/או התנועות ולהמיר

אותיות ותנועות כל עוד אנו שומרים על הערך.

 

בתוך המלים 'פני הארץ' בפסוק מא:נו רואים אנו את המלה 'אפס' לאחר פעולת החבור נ + י = ס. ואף כי אין ברצוננו להרחיב את הדיון ולכלול בו גם את פרשת 'ויגש' (הבאה מיד להלן) במסגרת עבודה זאת, שׂוּמה עלינו להזכיר כי בפרשת 'ויגש' נפגוש מלה זאת כפשוטה פעמַים (מז:טו; מז:טז). אולם לאמתו של דבר נמצא את

'אפס' פעמים רבות מאד גם בפרשת 'מקץ'.

 

ראשית, הבה נתבונן בכמה צרופים בהם נמצא החלפה/חלוף לא-מושלמים של המלה 'אפס', כלומר 'אףס'. ודאי לא נתקשה למצוא מקומות בהם השם 'יוסף' בא לפני / אחרי מלה המכילה א (או ת"ם, ר"ף וכו') בפרשת 'מקץ', וכך נוכל למצוא את 'אףס' בכל אותם מקומות – ובכללם הפסוק הנדון, במלים הסמוכות 'יוסף את'.

הימָצאות  ה-ף (במקום ה-פ) במלה 'אףס' עשויה להפריע לקורא והצרוף אינו נראה מיָדית כמשכנע; מכל מקום

ל-ף יש תפקיד חשוב. ף =800, כידוע. חלופי 800 כוללים: 'שרש' (מֻנָּח ביולוגי / לשוני / מתמטי באחת); 'פעמים'; 'כל פעם'; 'נ פעם' (גם 'פעם' מתראה בפנים רבות: צעד / הֹלֶם / דֹפֶק). מכל אלה ברור כי יש לתפוס את ה-ף

בשלש המשמעויות המתמטיות: פַּעֲמַיִם / פְּעָמִים / נ פעם – במשותף. לפיכך נוכל לקרוא את שם האות

אל"ף כך: ל"א פעמים (כלומר, 31 פי 2 ו/או "הַכְפל ב-31 את-"), ואף את הצרוף 'אףס' עצמו יש לקרוא

כהוראה: 'ס"א פעמים' (כלומר, 61 פי 2 ו/או "הכפל ב-61 את-"). אל נשכח גם את החלוף החשוב 'כל פעם'.

לכן על האות ף לצין בתפיסתנו יַציבות.

 

נוכל גם למצוא  מקומות רבים בפרשת 'מקץ' בהם המלה 'אפס' נגלית לעינינו בצורתה המקובלת, ב-פ, בתוך

מלים פרודות או סמוכות. בפסוק מא: מט אנו מוצאים את 'אפס', ב-פ, בצרוף 'אין מספר' – בו 'אפס' נראית בעליל. המצאוּת זאת היא בעלת ענין מיוחד. מצד אחד נוכל לחשוב על 'אפס' במשמעותה המלולית, "פחות

מכל מספר", zero. מאידך גיסא מורנו ההקשר בפסוק זה כי משמעות 'אין מספר' היא הפוכה: כמות כה

גדולה עד חֹסר היכולת לחשב אותה [אונקלוס: 'פסק למִמְנֵיה', ר: רש"י על אתר]. הטענה כי המלה העברית

'אפס'  מיצגת את צמד ההפכים 'בלתי ספיר' / 'חֹסר כל' נתמכת בפסוק טו:ה בפרשת 'לך לך', בו נמצא הבטוי

 "אם תוכל לספר אתם". אנו מוצאים את 'אפס' בתוך בטוי זה, כמו שמצאנו ב'אין מספר' (מא:מט). הילכך המשמעויות 'בלתי ספיר' ו/ או 'חסר כל', הן התפיסות העבריות המספריות לאמִתן של 'אפס' – העדר כֹּל, וגם בלתי נִתן למנין ע"י בן אנוש, אם יש בכלל משמעות ל-'סכום' כלשהו.

 

הבטוי 'אין סוף' כולל בתוכו את 'אףס'; אם נשתמש בנטית הבטוי 'אין-סופי' [= אינסופי] נראה מיד את

'אפס', ב-פ, כצורתו המקובלת. מכאן סיוע נוסף להבנתנו כי המלה 'אפס' היא 0 וגם ∞. אם נְתַעְתֵּק את

infinite האנגלית לעברית, יֵראה הדבר כך: 'אין פינית' – ומיד מבחינים אנו במלת השלילה 'אין'. את הנותר,

 'פינית' שתֻעתק מה-finite האנגלית, נוכל להתאים בעזרת הידוע לנו בתורת החלופים.

נ + י = ס; אין פינית = אין ספית. כעת יוכל הקורא לתהות מאין תבוא ה-'ו' ה"חסרה". ובכן, ת < ת"ו

(התרחבות אות לשם האות); ספית < סופית וכך infinite = אין סופית – תעתוק בלי שנוי משמעות. עלינו

להוסיף כי נוכל למצוא ו בכמה שְמות אותיות עבריות (וסימנך: יונק"ת), אך כאן בקשנו להסתמך על ה-ת

(וה-י) בתוך הבטוי המדובר. ו"ו עצמה היא אות תְּאוּמה (= סימטרית) לגמרי: ו"ו > ו < ו"ו < ו"ו + ו"ו וכן

על זה הדרך. פסוק נוסף בו נמצא 'אפס' הוא מב:כז, ובשני מקומות: במלה 'מספוא' ובצרוף 'את-כספו', בהם 'אפס' נגלֶה בבֵרור ב-פ. בסיכום דיון זה  חשה הכותבת בבטחון כי הקורא יוכל למצוא דוגמאות נוספות לרֹב, בפרשת 'מקץ' ובכל התנ"ך, בהן מצויה 'אפס' [או 'אףס'].

 

אולם בכל הנאמר לעיל אודות משמעויותיה של 'אפס' התעלמנו עד כה מעובדה פשוטה אחת: סכום אותיות המלה 'אפס' הוא 141. בהיותנו עוסקים בפרשת 'מקץ' באותו נושא שהוגדר כבר פעמים רבות שׂוּמה עלינו להזכר שוב כי 41 היא הגימטריא של שם התנועה 'קמץ', הממלא תפקיד חשוב בפרשתנו; הילכך כל בטוי הכולל 41 חיב לעורר אותנו בכל מקרה לבדיקת ה"עֹדף" הנותר. 'אפס' = קָ {זאת דרך כתיבה מקֻצרת, במקום השלשלת המלאה:

אפס =141 = ק + קמץ = ק + ָ = קָ} = עָל. מלה כמו 'מִקְרָא' מכילה אף היא את 'אפס'. אם נחַשב עתה את ערך שני הסגולים של 'אפס' נקבל: 99 × 2 =198, או קבוצ. לפיכך יש לראות את כלל המלה 'אֶפֶס'  כך: ֻ  + ָ + ק, או עֻלָ. רואים אנו כי 'אפס' מטופלת כאן כתפיסה מתמטית – אך עד כמה שונה תפיסה זאת מן המתמטיקה הקלאסית!

 

עסקנו בשם התנועה 'פתח'. בנוסף ל'חטף פתח', המחליף את שוא נע ב-אהח"ע, יש עוד פתח הנקראת 'פתח גנובה'. תנועה-לא-תנועה זאת באה תחת הע"ח בסופי מלים מסֻיָּמות כדי לצין את הגיַתן כאלו נוספה שם א, דהינו: 'רֵיחַ' – בטא: רֵי-אַח [בכתבי יד מלפני חמש מאות שנה ויותר, ובבתי דפוס המכבדים את עצמם כיום, מסֻמֶּנת פתח זאת בחבור בין שתי האותיות האחרונות, כך:  יָרֵַח]. הגימטריא של 'גנובה' היא 66 או ס"ו. כלומר: המלה 'גנובה' כלולה בתוך שם התנועה 'סגול', כמו גם בתוך השם 'יוסף'. לפיכך נוכל לכתוב את 'פתח גנובה' כך: סַו =וַס. את שם התנועה 'פתח' נגלה במלה 'ויפתח', פסוק מב:כז, ואת הגימטריא 66 נמצא במלים 'מספוא' ו-'כספו' (שם).

 

פתח גנובה = 554 = דנך = הנה פתחו = הנה פותח = פתח גנוז =

כמו פתח = סופחת = פוסחת = תספחו = שמר דוד = רשמו אותם = 1553 = שומר אותם = רשום אות מ  = מתג פלא = פלג אמת = אל"פ מתג

 

נחזור עתה לפסוק מא:נו, ונפגֹש מֻנח חשבוני נוסף: השבר. נמצא מונח זה במלה 'וישבר'. שוב נמצא 'שבר' בפעל 'לשבר'. נא לשים לב: ש + ר = 500 = ך = סגולתא, כפי שהזכרנו לעיל. לכן: 'לשבר' = לבך. מחלוף זה נלמד על קשר בין "לב שבור" לבין קיום "שבירוֹת" (מהן אי-רציונאליות ומתמשכות לעד, כמדומה) בעולמנו. פרשת 'מקץ' היא, בין היתר, שעור מאלף בדקדוק עברי; ראינו כי 'רוח' = 214 = דקדוק, ואנו לומדים כאן אודות ה'שבר' ו"רוח נשברה" (תהלים, נא:יט). את המלה 'שבר', בפרוש-כביכול של 'פשר', נמצא בספר שופטים, ז:טו. עוד נראה, בע"ה, את הקשר בין משמעות הפֵּרוּק של 'שבר' (כמו שראינו במסכת האסטרונומית בשם  "הָעִבּוּר" מאת המתמטיקאי-פילוסוף-מתרגם אברהם בר-חיא הנשיא מברצלונה [נפטר סביב שנת 1136]) לבין משמעות המלה 'שבר' בספור גדעון:

 

"ויהי כשמע גדעון את-מספר החלום ואת-שברו וישתחו, וישב אל-מחנה ישראל..."

 

נא לעין בקפידה בפסוק זה ולקרוא היטב את הקטע בו הוא נמצא. המקרא נוקט במלה 'מספר' ולא 'ספור'

בתאור תכן החלום. בקטע הנ"ל, כמו בפרשת 'מקץ', העלילה [היא  חזון העתיד] כמו נגלית (כלומר, כך הוא בקריאה בלתי-מודרכת של הפשט, ללא חלופים) בחלום המתיחס למזון. ראינו כבר מספר מקרים בהם 'חולם'

הוא חלוף של 'חלום'. והנה בספור גדעון כתוב בפרוש כי המדובר ב'לחם שְׂעֹרים'. 'לחם' היא, כמובן, חלוף של 'חלם'. המלה 'שערים' היא חלוף של 'פשרם'; כמו כן 'שׂערים' היא גם החלפה/חלוף מושלמים של 'עשׂרים'.

בפרשת 'תולדֹת', כו:יב, בבטוי ממנו נלקח שמה של השכונה הירושלמית המפורסמת, אנו פוגשים את המלה "שְׁעָרִים" במשמעות של 'חלקים' או 'ערכים'. כך גם אומרים אנו 'חוק' ומתכַּונים לתכתיב של הקצבה או של תשלום: הבטוי "לחם חק" (משלי, ל:ח; לא:טו; בראשית, מז:כב) מוכּר לכֻלנו. 'חק' = 108 = 'חצי'; מלה זאת

מצויה ב'שמות', כה:י, במשמעותה החשבונית (אולם חשבון המקרא אינו תואם בהכרח את מוסכמות ימינו; למשל, בהמשך הקטע על גדעון נאמר: "...ויחץ את שלש-מאות האיש שלשה ראשים..."). 'חקי' = 118 ='חציי' ='החציה'. האותיות ח"ק (המסתכמות ב'חצי', כאמור) נמצאות במלים "חלק" ו-"חזק" – שוב, שמות פעולות חשבון ידועות.

 

עבודתו של אברהם בר-חיא הנשיא מברצלונה, בה פגשנו את המלה 'שבר' במשמעותה החשבונית, קרויה "הָעִבּוּר", כפי שהזכרנו. שרש מלה זאת, עב"ר, הנו גם שרש המלה 'עברית' וחלוף/החלפה מושלמים ל-'רעב'. את המלה 'והרעב', ב-מא:נו, נוכל לקרוא גם: 'הרבוע' – אכן, פסוק זה מזכיר מספר ניכּר של מֻנחים ופעולות של חשבון. בחבור  ה + ב תקבל האות ז, וכך 'הרעב' ='זרע' (מז:יט; כג – ר' שם כיצד מתקשרים השנים אפילו

בפשט). 'והרעב' = העבור ='זורע' ='זרוע'. הקשרים בין 'העבור' ו-'זורע' בעולם העשיה אינם צריכים ראָיה ומקובלים כחוקי החיים. רואים אנו כי החיים עצמם מבטאים את השתלשלות דורות לשון הקודש. החוקים המוסריים/לשוניים/חשבוניים של הדקדוק העברי הם תשתית-הכל בבריאה, ובכלל זה חיי כולנו. השכפול והקמת דור צאצאים חדש הממשיכים את תכונות הוריהם, ועם זאת כל פרט כשלעצמו הוא יחידאי בכל מרחב/זמן, דבר המאפיֵן את כל החי, הוא  התגלות גשמית של השפה העברית. כך גם בכל מערכת חוקים אפשרית של חשבון,

בכל לשון אנושית קיֶמת / עתידית וחוקי הפיזיקה, על פיהם מתנהלים כל העולמות הנבראים והם הקובעים את השליטה בהם ואת תאוריהם.

 

הראינו, בע"ה, כי שמות הנקודות משמשים גם כפעולות חשבון, אף כי כמדומה אבדה לנו מסורת היישׂום שלהן. לא מצאתי עדות למסורת המתיחסת למספרים שליליים ו/או לשברים שליליים, הגם סביר להניח את קיומהּ. הובא לידיעתי ענין קיומם של מספרים אי-רציונאליים במקרא. הבה נעיף מבט בספר מלכים-א, ז:כג. על פי הכתוב שם אודות מדת הקף הים [= מכל ענק, של מים או דריכת שמן], ערכו של π 'צריך להיות' בדיוק 3:

 

"ויעש את הים מוצק עשר באמה משפתו עד שפתו עגל סביב וחמש באמה קומתו וקוה שלשים באמה יסב אתו סביב."

 

במלה 'וקוה' יש, כביכול, ה מיותרת. הוראת הקרי משנה את המלה ל'וקו'. האם יש להבין זאת כתקונה של שגיאת כתיב / דקדוק? לא בהתבוננות בכתוב מקראי! בתנ"ך אין כל שגיאה. את שנויי הכתיב/קרי – תמיד יש לדרוש.

 

וכך הוסבר לי: נחשב את הגימטריא של 'קוה' (ה-ו התחילית איננה שרשית, לכן אפשר להתעלם ממנה), היא 111 (היא גם הגימטריא של אל"פ, כזכור), ונכפיל זאת ב-3 ("π"  בפסוק); נקבל 333. נקח את הגימטריא של 'קו' (כנ"ל בלי ה-ו) ונקבל 106. המנה המתקבלת מחלוקת שני מספרים אלה היא: ...3.1415 – זהו מספר אי-רציונאלי השוה לערך π עד הספרה הרביעית אחרי הנקֻדה העשרונית. ההפרש (0.1415 בערך של  π–

כ-11.25 ס"מ) מתבטא, עבור קנאֵי הדיוק ההנדסי, ב-עֳבי הדֹפן של אותו מֵכל.

 

מכל דיונים אלה למֵדים אנו כי ענין בליעת המזון ועכולו (כפי שהודגם ב'לחם'), כלומר:

פרוק פרודותיו ושרכוב האטומים (= הרכבתם מחדש) לרקמות החיות שלנו, הם בטויים גשמיים מדויקים של תהליך למוד התורה. אנו לומדים את הכתוב, מפרקים ומשרכבים אותו על פי רמותינו המוסריות/רוחניות הפרטיות – הן הקובעות את יכולתנו להפעיל במודע את החלופים. בעשותנו זאת, אנו בוראים את עצמנו ואת העולם בו אנו חיים.

 

לפנינו כעת הבטוי המֻרכב-מֻקף 'ואת-בנימין' בפסוק מב:ד. שוב החלפה של 'אות'. השם 'בנימין' ראוי לעיון משתי סבות:

 א'  הוא מכיל את המלה 'ימין' [כאן הובא במקור הסבר על הנקֻדה המבחינה שׁ– שׂ. המתר']; מצויות בתורה שתי צורות הכתיב החלופיות 'שמאל' ו-'שמאול' (למשל: בראשית, כד:מט; במדבר, כ:יז בהתאמה) – ושתיהן נמצאות במלים 'שמלתיו ויבא' בפסוק מא:יד.

ב'  חשיבות נוספת לשם 'בנימין' בהיותו מכיל את המלה 'בנין' בתוכו. כידוע, הבנינים הם מבנים דקדוקיים

לנטיות פעלים בלשון העברית. הנטיות נעשות ע"י תוספות של עצורים (אותיות השמוש, אית"נ יונ"ה) ותנועות לשרשים.

 

לסימן הנקוד 'קמץ' יש צורת-משנה – 'קמץ-קטן'. אנו פוגשים את המלה 'הקטן' בפסוק מב:יג; שוב נמצא אותה ב-מב:כ. בפסוק זה מיצגת המלה 'אלי' את הערך 41 = 1040, הוא סך 'קמץ'. נוכל לקרוא את רצף המלים 'הקטן תביאו אלי' כך: 'הקמץ קטן באות י', או: 'קמץ קטן האות ו"ו'. לא נוכל לקבוע את זהוי 'קמץ קטן', וכן את

האות ו / שם האות ו"ו, מחלוף אחרון זה. הוא עשוי להיות הוראה לנקד ו מסֻימת בקמץ קטן כדי ליַשֵּׂם פרוק/ שרכוב של הכתוב [ר: 'וָאֳנִי', מלכים-א, ט:כו]. סך 'הקטן תביאו אלי', השוה, כמובן, לסך כל חלוף שלו, הוא

1274 = 275 – כמו זה של 'הרע' =רעה. גם כאן, הבחירה בשלילה או בנפלאות התורה [למשל, תהלים, פ: ב] תלויה לחלוטין במצבנו המוסרי/רוחני ובנכונותנו לראות את היֹפי. להלן, בע"ה, יוצגו כמה חלופים לשם הנקֻדה 'קמץ קטן':

 

קמץ קטן = 1849 = קבוץ תולדת* = קמץ גוף =

קמץ + קבוץ + ף = ף = תָתֻ = 2848 = נפש גוף האדם =

נממש גוף האדם = נתת = 850 = כל שרש = כל לרעך =

א + קבוץ + מ + ף = אֻמף = נ פעמים = 850 = 1049-פעמים = 1849 =

הוא חכם וצדיק = 850 = רזי החיים = תורתי החיים והצדק =1849  =

חשבון החיים וצדק = טוב החיים וצדק = זה החיים והצדק =

הוא החיים והצדק = החיים והצדק בי = בטא החיים והצדק =

החיים על ראשיהם = ע + עי"ן** = לתרגם ולפרש  =

אור ארץ ישראל = כתר + קמצ = 850 = כתר הויה צדיק

 

* המלה 'תולדֹת' מאויתת בחולם וחלם בחלוף זה, כמו ב-בראשית, ה:א; כג:יט ועוד. המחברת בחרה להציג איות זה כדי להבליט את מציאות שני שמות אותיות במלה זאת – דל"ת ו- ת"ו. מלים עבריות רבות הן תרכובת של שמות אותיות או של אותיות ושמות אותיות. המלה 'תולדת' היא דוגמה לאפשרות הראשונה; המלה 'ברית' היא דוגמה לשניה. עלינו להבחין במלים אלה ולשאול את עצמנו: מה יתקבל אם נכוֵץ את שמות האותיות לאותיות עצמן? כווּץ שמות-אותיות לאותיותיהם או הרחבת אותיות לשמותיהן עשויים להפתיע אותנו. למשל, 'תגמול' > תג / גת, וכן 'תולדת' > דת, 'ברית' > בר / רב; שבת < 'שביתת נָוי' [ן=נ] וכן על זה הדרך. נבין, אפוא, כי ה"מכֻוָצות" וה"מֻרחבות" הנן הבטים שונים של אותה תפיסת-על. נציֵן כי הגימטריא של 'תולדת' היא 840, כמו של 'שמך' (ראו את הדיון לעיל בבטוי 'שמך אל-ה' אחרי החלופים לשם 'יוסף'). כעת יודעים אנחנו כי 'תולדת' ='שמך', ומכאן: 'שמך אל-ה' = יוסף = אלה תולדת = תולדת לאה =

תולדת אל-ה. גִלוי זה – לפיו 'יוסף' ='תולדת לאה' – צופן נחמה רבה בתורה עבורנו, ולא היינו זוכים בה ללא הפעלת החלופים.

 

לעתים נוכל לכוץ מלה בכמה אֳפנים, כי שמות האותיות בהּ חופפים. לדוגמה נקח את המלה 'בראשית': נוכל לכוץ בי"ת > ב או רי"ש > ר. באפשרות הראשונה 'בראשית' > בראש / באשר, בערך של 'גרש' (נזכיר כי 'גרש' הוא שם טעם. נא לשוב ולקרוא בשלב זה את בראשית, ג:כד. עתה, לאור החלופים לשם 'אדם' שנתגלו לנו, ברוח הדיון בשם הטעם 'גרש' ובזכרנו כי 'וישכן' = לשון = 1036 = יחידה  – מקוָה המחברת כי הקורא יעריך מחדש את הכתוב  באמת בפשט ה"נורא בלתי מובן" כה תכופות של פסוק זה). באפשרות השניה רי"ש > ר, בראשית > בראת / תברא. 'בראת' = תברא = 603 = גם = בני ישראל. דוגמה נוספת למלה הנתנת לכווץ בכמה אפנים היא 'מגדל': מגדל > גד / דג; מגדל > גל – תלוי איזה שם אות מתכוֵץ, ה-גמ"ל או ה-למ"ד, שתיהן נכללות ב'מגדל' או בהחלפת סדרה בפעל גלמ"ד. המלה 'תלמוד' = מולדת מורכבת משלשה שמות אותיות חופפים: למ"ד, דל"ת ו-ת"ו.

 

**  הימצאוּת אות מסוימת  וגם שם אותה אות בחלוף נתון היא תמיד משמעותית ויש לציֵן זאת. יש מלים עבריות המכילות, כמסתבר, אות מסוימת בצד שמהּ. קל "ליצור" דוגמאות לכך: אאלף, בבית, מלגלג, נזיז [ן=נ], יהודי, כפכף, מדלל, מסכסך, שריר, תות... אולם יש מלים נוספות, בהן קים הצרוף הנ"ל אך איננו נתן לזהוי מידי כי הוא בצוּרת חלוף-גימטריא. רק אם נהיה מודעים לאפשרות זאת וּנְחוּשים למצוא אותה, נגיע אליה. נקח, למשל, את 'מול'. 'מול' = מ"ל + ג"ג = גמ"ל + ג. המלה 'לוחות' נכתבת ב-דברים, ט:יא ללא כל ו"ו: 'לחת' [ס"ה 13 פעמים במקרא, לעֻמת 5 פעמים שתי הצורות האחרות]. 'לחת' = ל"ת + ד"ד =דל"ת + ד. המלה המלאה 'לוחות' היא, אפוא, דל"ת + ד + ו"ו. "ולוחות" [אין במקרא] תהיה ד"ו עם שמותיהן. קצת יותר קשה (אך אפשרי) לגלות כי 'קים' = 710 =

200 + 510  = ר + רי"ש. 'איש' / 'שיא' = 311 = 1310 = שי"ן + ש. || יא = ה + ה"א = 11 = 1010  = שי"ן = ר"ש + שי"ן. 

 

בפסוק מב:כא לפנינו הבטוי 'הצרה הזאת'. את 'הצרה' בנפרד נוכל לקרוא 'צרי'; אך אם "נשאל" את האות ה משכנתה 'הזאת' נקבל 'צירה', הצורה החליפית של שם התנועה כפי שאמרנו לעיל, בדיון על תנועה זאת בפסוק מא:יד.

 

שם התנועה 'פתח' נמצא במלה 'ויפתח' בתחילת פסוק מב:כז.

 

המלה 'אלי' באה מיד אחרי המלה 'הקטן' בפסוק מב:לד; כך גם פה נכלל שם התנועה 'קמץ קטן' (ראו לעיל) בבהירות רבה.

 

אחד מהלקחים אותם אמורים אנו להפיק במיוחד מפרשת 'מקץ' הוא הגעה למצב בו חלוף יוצר אות וסימן

תנועה או תנועה ושם אות. כפי שראינו בחלופים לשמות התנועות נתן גם להגיע לאות וסימן תנועה, רק סימני תנועה או אות אחת עם סימני תנועה – וכל אלה משמשים כחלקי שפה לבניַת הכתובים. כדוגמה נבחר במלה 'אחיכם', מן הפסוק מב:לד. נוכל לראות כאן א + חלם ע"י הצרוף י + כ, וכך אחיכם > אֹ. בדיוק כך יהיה גם אֹ < אחיכם. הכותבת מבינה כי דרך קריאה כזאת של הלשון העברית עשויה להֵראות חדשה מאד עבור הקורא; לכן יוצגו, בע"ה, עוד כמה דוגמאות של כווץ והתרחבות.

 

פסוק מב:לח מסתיֵם במלה 'שאולה'. החלפה פשוטה תגלה בפנינו את המלה 'שוא' בתוך 'שאולה'. אם נפחית את שם התנועה 'שוא' ממלה זאת יִשָּׁארו בה ל"ה. לפיכך נוכל לקרוא את 'שאולה' גם כך: שוא + ל"ה = לְה. בבנינים (ראו את הדיון על 'בנימין' לעיל): נפעל, הפעיל והתפעל צורות המקור פותחות ב-לְ (ל + שוא נע) ואחריה ה (בחריק/פתח). כדאי בנקֻדה זאת לעין בלוח פעלים עדכני כדי להבין את מכלול הפעל, צורת המקור ונִקּוּדָהּ.

 

 בבטוי 'ויאמר ישראל', הפותח את פסוק מג:

ו, נכללות שתי צורות הנקוד החלופיות שׂמאל ~ שׂמאול. כבר הזכרנו את השפעתו של מִקּוּם הנקֻדה המבחינה על הגיַת ה-ש. אנו רואים את הגימטריא 'קמץ' בתוך המלה 'שמאל'; הילכך: שמאל // של מ"א = של קמץ = שָל // לָש, וכן כל חלופיהן. נמשיך באותו פסוק ונתבונן בשם 'ישראל', העולה לסך 541 = אמך, וגם כאן נמצא את 'קמץ'. לכן: ישראל = אמך > ךָ (בגופן Times New Roman רואים זאת). נתן לבצע זאת גם להפך: ךָ < אמך = ישראל. לפיכך בראותנו מלה המסתיֶמת ב-ךָ, כמלים רבות בעברית, תמיד נוכל לראות סִיֹמֶת זאת כחלוף של 'ישראל'. למשל:  שֶׁלְּךָ = ש"ל + סגול + דגש חזק + שוא נע + ישראל = 1819 [= 820 = כ"ף]. ראינו כי שם הטעם 'סגולתא' הוא חלוף של האות ך; כעת ברור כי: קמץ + סגולתא = ישראל.

 

את שם התנועה 'צרי' נפגוש בפסוק מג:יא, צֳרי (=בלזאם), במשמעותו כבֹשֶׂם יקר (ראו דיון על 'צרי' בהתיחסות לפסוק מא:יד). כאן נמצאת 'צרי' בין שתי חזרות על המלה 'מעט'. המלה 'מעט' היא החלפה בלתי מֻשלמת של 'טעם'. כבר ראינו כי 'קבוץ' בגימטריא היא 1008= 9 = ט. לכן נוכל למצוא בכל מלה המכילה 'ט' או אחד

מחלופיה (1008, 2007, 3006, 4005, 5004, 6003, 7002, 8001, 9000) את שם התנועה 'קבוץ'. כך, אפוא: 'מעט' = מ"ע + קבוץ = מֻע/עֻמ; 'טעם' = ע"ם + קבוץ = עֻם/םֻע.

 

כשדברנו על 'חולם' לעיל הזכרנו את האותיות, התנועות והטעמים העשויים להיות שותפים לאותה גימטריא. מענין לצין כי שם התנועה צרי, העולה לסך 300, שוה לשם האות ש ונמצא "כלוא" בפסוק זה בין פעמַים 'מעט' – החלפה בלתי מֻשלמת של  'טעם'. אנו לומדים כי אין תִחום חד-משמעי בין אותיות, תנועות וטעמים ושמותיהם. הספר דקדוקי הטעמים מאת  אהרן בן משה בן-אשר, ז"ל (עליו מסתמך רד"ק, ז"ל, וקורא לו "מחברת בן אשר"), הוא רכוז של כללי דקדוק, בין השאר. נוכל להסיק מכך כי המֻנח "טעם" לא הֻגבל במקורו לציוני הנגינה (cantillation) בלבד, אלא כלל גם את התנועות.

 

השוא המרחף שנזכר לעיל ידוע פחות בשם 'שוא מעט'. אנו מוצאים את המלים 'דבש נכאת' מיד אחרי 'ומעט'. 'ומעט דבש נכאת' = 'מעט שוא כנדבת'. מצאנו, אפוא, גם את הצורה 'שוא מעט', שם נדיר ל'שוא מרחף', בפרשת 'מקץ'.

 

המלה 'אוּלי' נמצאת בפסוק מג:יב. בדרך כלל רואים אנו מלה זאת כהֵגֵד מסופק, או אפלו הסוָאה לאמת בהכרזה. אך 'אוּלי'  ב ת ו ר ה   באה ללמד אותנו שעור רב-עצמה בחלופים. המלה מכילה את האותיות אל"י, העולות לסך 41 – כזכור, הגימטריא של 'קמץ'. אם נחסיר מ-'אוּלי' את אל"י, יוָתרו סימני התנועה וּ + ַ  ולכן נוכל לתפֹּס את המלה 'אולי'  כרצף שלש תנועות: קמץ-שורק-פתח, עוד אבן בנין לכתובים.

 

שוב רואים אנו את שם התנועה 'שוא' בפסוק מג:יד, הפעם בתוך הבטוי 'וא-ל ש-די'. בהזדמנות זאת נעיר כי 'א-ל שד-י' = משה = 345 = הספר. השם 'משה' מאוּיָת בצורה 'מושה' לפחות כמספר צורות 'משה' בשרידי מגלות ים המלח; וכאשר השם נרשם 'משה' נמצא בקרבת מקום לו 'ו' או חלוף שלה לעתים תכופות. הצרוף 'ספר תורה' עולה לסך 951, בגימטריא 'משה שורק'. 'וא-ל שד-י' = ומשה = הספור = אנ"ש/נש"א; שרש אחרון זה הוא הבסיס למֻשׂגי התחביר נוֹשֵׂא -נָשׂוּא.

 

הבטוי 'ויקחו האנשים' בפסוק מג:טו [החוזר בכל המקרא רק עוד פעם אחת, ב-יהושע ט:יד] מכיל את שמו המלא של סימן התנועה 'שוא נח'. כאן ראוי להזכיר כי שם התנועה 'דגש' הוא שְׁוֵה-גימטריא לשם התנועה 'שוא' וגם הוא בא בשלש צורות:

• 1  דגש חזק   •  2  דגש קל    •  3  דגש לתפארת הקריאה

כבר ראינו כי 'חזק' = 115 = אנחנו. את המלה האחרונה נמצא בפסוק מג:ח, כחלק מהבטוי 'גם-אנחנו'.

 

פסוק מג:יט מכיל את הבטוי 'פתח הבית'. בכווץ שם התנועה 'פתח'  וגם שם האות בי"ת לסמלים עצמם נקבל: 'פתח הבית' > בַה/הַב. ב"ה = ז = 7 = 1006 (= 2005, 3004, 4003, 5002, 6001 או 7000).

 

אנו מוצאים את המלה 'במשקלו' בפסוק מג:כא. אנו רואים בתוך המלה 'במשקלו' את 'קל' – מלה אותה פגשנו זה עתה כשם אחד הדגשים. במקביל, 'קל' הנו גם שם נוסף לבנין הראשון, "פָּעַל". גם נוכחות המלה 'קול'  בתוך 'במשקלו' ברורה – החלפה מֻשלמת של '-קלו'. המלה 'משקל', נוסף למשמעותה הכמותית, מכַנסת בדקדוק העברי שמות דומים בצלצול כמו קבוצת כָּחֹל, יָרֹק, אָפֹר וכו', או לָבָן, חָזָק, אָדָם וכו', או מַחְפֵּר, מַבְרֵג, מַסְרֵק וכו' או מִרְפָּאָה, מִשְׁטָרָה, מִפְלָגָה וכו' – וכן על זה הדרך. שְמות המדות 'קו' ו-'קב' שנזכרו, הנכללים בַּשמות החליפיים 'קבוצ/קבוץ', נמצאים אף הם בתוך 'במשקלו'. 'קב' היא מדת נפח. אנו מבחינים בשרש קב"ל ובמלה 'קבול' בתוך 'במשקלו'. את השרש קב"ל נוכל לקרוא גם: ל קב [חובה להשתמש בצורת הרבוי בלבד רק במספרים 2 – 10], כ-65 ליטר.

 

המלה העברית 'חזקה' היא מֻשׂג חשבוני המציֵן את מניָנן של ההכפלות העצמיות. המספר הנכפל נקרא 'בסיס'. מקֻבל לחשוב כי 'בסיס' היא שאילה מן ה  βάσιςהיוָנית, אך לדעתה של הכותבת יש להקשיב לטענתו המשכנעת של איזק מוזסון, מיַסד ענף הלשונאות בשם "עֶדֶנית" [Edenics], כי דוקא להפך: השרש של המלה היוָנית βάσις וכל נגזרותיה בלשונות העולם הוא בלשון הקדש. הקורא מֻפנה בזה אל ה-URL דלהלן למידע נוסף אודות ענף חדש זה: http://www.homestead.com/edenics/index.html (באתר יש רשימת ספרים, קלטות ותקליטורים מאת איזק מוזסון). ה-עדנית היא לא פחות מתקון יסודי ושפור משמעותי ביותר בחקר הלשונות.

 

השרש בס"ה קרוב אל בו"ס ו-בס"ס, כפי שהובא בספר זכריה, י:ה. הכותבת אינה נמנעת מלעסוק בגימטריא של מלה משום היותה תִּעְתּוּק (transliteration) של בטוי לועזי כדי להוסיף למוד תורה (זאת ראינו לעיל בדיון על 'אפס') כי עברית היא התשתית לכל שפה ולשון; מכל מקום, בדיוננו כעת לא יהיה בכך צֹרך. חשבון המלה העברית-מאד 'בסיס' עולה לסך: 132 = קב"ל; הוא השרש בו עסקנו בפסקה הקודמת. גלינו, אפוא, כי המלה 'בסיס' מבוססת בפרשת 'מקץ', המֻקדשת להוראת התנועות בעברית, כמו גם המשלימה אותה, המלה 'חזקה'.

 

חלוף אחר ל'קבל' הוא הבטוי 'קו קטן תחת אות' (= 2130 = 132). סימן התנועה 'פתח' הוא, כמובן, קו קטן תחת האות המוּנעת על פי המסֹרת הטברינית. המלה 'מקבל' נמצאת בתוך המלה 'במשקלו'. נכון, את רצף העצורים מ-ק-ב-ל נוכל להניע בכמה צרופי תנועות, כידוע. ולא אוכל לעצור בעד התפעלותי: מה רב הלמוד אותו נתן להפיק רק ממלה  אחת בתורה (ודיוננו ב'במשקלו' פה ודאי אינו ממצה)! כל זאת ועוד יותר אם רק נדע להתנתק מקריאת הכתוב כפשוטו בלבד, אם רק נדע לקרוא אל תוך מעמקי הכתובים ונשתחרר מן ה"ספור" מעורר הָרְגָשוֹת. גלוי צפונות התורה נסמך על שתי יכולות: התנתקות רגשית מן הטָעוּן-רגשית המעורר דִמּוּיים שִׂכליים (נעימים יותר או פחות) המשתלטים על המֹח; וכן חשיבה הֶקשֵׁרית, כלומר: במֻשָׂגים של "זה  וגם זה", ולא חשיבה פַּרדָּנית, כלומר: במֻשָׂגים של "זה  או זה". עלינו, ללא ספק, להשקיע חלק גדול של היממה ומאמץ מתמיד ומתמשך  כדי ללמוד את מטמוני התורה. בנתוח סופי, נלמד מהתורה רבות ככל שנתמסר ללמידה,  ולא יותר מאשר נוכל לדעת בלי להשיג על הבריאה שליטה מעבר לאפשרותנו המוסרית – וזאת, כמובן, איננה ברכה.

 

הבטוי 'וישא עיניו' הפותח את פסוק מג:כט מכיל את שם התנועה 'שוא נע' והוא גם דוגמה מצֻינת ל"התרחבות" ו"התכוְצות" של שמות אותיות / תנועות. אנו רואים בתוך 'וישא עיניו' את שמות האותיות עי"נ ו-שי"נ, חולקים ביניהם נ משֻתפת. בין אם נבחר לכוֵץ עי"נ > ע או שי"נ > ש, יוָתר שם התנועה 'שוא נע' בתוך 'וישא עיניו'. אם נבחר לכוֵץ את 'שוא נע' עצמו לסימנו, תהיה השארית י + י + י + ו = 36 = א-לה/לאה.

 

את המלה 'אחיכם' אנו פוגשים שוב בפסוק מג:כט. ראינו כבר כי אפשר לכוֵץ מלה זאת:

'אחיכם' > א + חלם או אֹ . מיד אחר כך באה המלה 'הקטן'. 'חלם' [= חולם חסר] איננו תנועה קטנה. חלם, כמו חולם, הוא תנועה גדולה. אם כך, נשאל את עצמנו, "מה פרושו של 'אֹ הקטן' או 'וֹ קטן'?" אנו רואים בפסוק זה רבוי בלתי רגיל של מלים הכוללות את מ"א, אל"י או חלופיהם. כזכור, מ"א = 41 = 1040 = קמץ, גימטריא שגורה במחשבתנו כעת. יש, כמסתבר, הוראות בענין היחס בין התנועות 'חלם', 'חולם', 'קמץ' ו-'קמץ קטן' בפסוק זה. אבל לדאבוננו אין אנו יודעים מספיק על השמוש בחלופים כדי להבין למוד זה מתוך פשט הכתובים, ונשאר ב'צריך עיון'.

 

לפנינו שתי צורות שם התנועה: 'צרי' ו-'צירה' בתוך המלה 'בצהרים' בפסוק מג:כה. להלן, בפסוק מג:לב, מֻרכבת המלה 'המצרים' משם האות מ"ם ושם התנועה 'צירה'. לאמתו של דבר שם האות מ"ם מנֻקד בצירה, מֵם; הילכך המלה 'המצרים' היא צורה מֻרחבת של שם האות מֵם, וכן שם האות מֵם הוא צורה מכֻוֶצת שם המלה 'המצרים'. זאת נוכל לאמר גם על המלה 'מצרים' [ללא היִדּוּעַ] אם נשתמש בשם התנועה 'צרי': מצרים > מֵם, לצאת ידי הטוענים כי שמהּ הנכון של תנועה זאת הוא ללא ה.

 

משחק יפהפה של אותיות, תנועות והוראות-הצבה מקדם את פנינו בפסוק מד:ב; כמו כן נכללים בו כמה שמות טעמים. נציג פה, בע"ה, מדגם קטן – לגרות את הקורא למציאת עוד שלובים נפלאים של מרכיבי השפה העברית.

תחלה המלה 'ואת'. כעת כבר כֻלנו יודעים כי זהו חלוף ל'אות'. נזכיר פה כי 'ואת' מכילה את שם האות ת"ו = 406. נפנה עתה לטעם הנקרא 'תרי-קדמין'. שם טעם זה מכיל מקף, לכן עלינו להביאו בחשבון:

תרי-קדמין = 610 + 940 + 854 = 2404 = 406

כלומר, שם הטעם 'תרי-קדמין' הוא חלוף של ת"ו, וכן של 'אתה' / 'את ה..', והוא מיוצג ב'ואת' / 'אות'. לפיכך 'אות' / 'ואת' = 'תרי-קדמין' + א [ראו בפרשתנו, מב:נז, 'הארץ']. כפי שאמרנו, 'מקף' בגימטריא 940 = מצרים, בה התבונַנּוּ בפסקה הקודמת (מצרים = מ"ם + צרי). שם ראינו כי גם 'המצרים' = מֵם. מכאן: מֵ"ם = מקף או מֵ"ם = המקף, על פי גרסת הכתיב של שם התנועה. אנו לומדים פה אודות יציאת מצרים ברמה גבוהה מאד. אנו עוזבים את מְצָרֵי  מצרים ע"י פרוק כל התפיסה של מצרים (כפי שסברנו קודם) לאותיות ותנועות אותן נפזר ונשקם בכתובים.

 

הבטוי המֻרכב 'ואת-גביעי' מכיל שם סימן מבחין. נוכל למצוא בתוך 'ואת-גביעי' את שם הסימן המבחין 'געיא'. כך נכתב השם בארמית; בעברית נכתב סימן מבחין זה (הנקרא גם בשמות 'מתג' או 'מאריך') בצורה: 'געיה' = 88, סך הנכלל בשם התנועה 'פתח'/'פחת'. כמו השמות 'סגול' ו-'שורק', מֻרכב גם 'געיה' משתי אותיות שְוות מסק"ט (גימטריא קטנה):

(ג + ה) + (ע + י) =8 + 80.

 

במלה 'כסף' כלול שם טעם נוסף. 'סף' =880  =אתנחתא. נוכל, אפוא, לכתוב: 'כסף' =

כ + אתנחתא = ס + כ"ף. בדומה למלה 'ברית' גם המלה 'כסף' עשויה משם אות, כ"ף, ומ-אות, ס. מלה זאת מצטרפת אף היא לרשימת שְוות-מסק"ט: (כ + ס) + ף = 80 + 800. ניטיב לעשות אם נקדיש בקפידה את זמננו וכֹחנו ללמוּד חלופים אלה עד שנגיע ליכולת לראותם דרך שגרה.

 

לעיל דנו בערך האות כ"ף. עתה נטיל, בע"ה, אור נוסף על שם אות זה. דבּרנו קֹדם על חזקות וראינו כי 'חזקה' נמצאת בפרשת 'מקץ'. כמו כן הצגנו את קב"ל, הנמצאת בתוך 'במשקלו', וערכה 132 = בסיס. חזקה היא [בסיס], הנכפל בעצמו [מעריך]-פְּעמים. המלה 'מעריך' = 820, הוא גם ערך שם האות כ"ף. נזכיר כאן בקצרה (הגם ענין זה ודאי ראוי לדיון מעמיק): מקֻבל כי כל מספר מלבד 0 המָעֳלה בחזקת 0 שוה ל-1. הגדרת 00 עצמו חמקמקה, "לָא בְּחוּשְׁבָּן" או נעלמת – ונחשבת 1 או 0, על פי גחמת המלומד הדובר, ככל שתוצאה זאת או אחרת תשרת את תחשיביו. בפרשת 'ויגש', בפסוקים מז:טז-יז, נמצא הבטוי 'אפס כסף' פעמַים. כבר ראינו כי 'מעריך' = 820 = כ"ף, כמו במלה 'כסף'. המלה 'אפס' פְּרושׂה לפנינו. המלה 'בסוסים' כוללת בתוכה את 'בסיס', והנותר: ו"ם (= שורק). המלה 'בסוסים' באה מיד אחרי 'לחם' (החלפה של 'חלם'). ברור, אפוא, כי למוד החזקות, השרשים והלוגריתמים הוא חלק בלתי נפרד מלמוד הגימטריאות של שמות הנקודות. מסתבר כי אפשר למצוא בתנ"ך גם כתובים המטפלים במתמטיקה גבוהה (אפילו ברמה התיאורטית). כותבת חבור זה טוענת כי את כל מדעי המתמטיקה הידועים לנו כעת יש לחרוש עד עומקם ולעשות אותם, בדרך מהפכנית, לשדה חקירה לשוני/מוסרי/חשבוני, כלומר: על פי חוקי הגימטריא. חוקים אלה הנם הרבה יותר מסתגלים, גמישים ובני-חבור במערכת מונחיהם מאשר חוקי המתמטיקה כפי שהונחלו לנו מידי חכמי מצרים (= 'מץ', ר: ישעיהו, טז:ד) דרך הפילוסופים היוָנים שבאו אחריהם.

 

המלה 'נח' (כמו ב-'שוא נח') נמצאת בתוך 'אתנחתא'. בפי הספרדים שם טעם זה 'אתנח'. 'נח' = כל אות ם; נ"ח הוא, למעשה, תת-שרש של 'אתנח' - 'אתנחתא' [הקורא, כביכול, "נח" בקריאתו חצי שניה]. הֱוֵי אומר: 'אתנח' =את כל אות ם. נזכיר עכשו לעצמנו כי –

א + ח = ט = קבוץ; מכאן: אתנח = נ"ת + קבוץ = תֻנ / נֻת.

 

יש לציֵן את 'בפי' (מד: ב) מכמה סבות. ראשית: המלה 'פי', המגדירה תחשיב כפל, נמצאת בתוכה. שנית: אנו יודעים כי קמץ = 1040 = מ"א. בקריאת כל כתוב עברי עלינו להיות בכוננות למציאת מכפלות של גימטריאות. המלה 'בפי' מכילה את ב"פ, העולה לסך 82, הוא 41 × 2. לכן 'בפי' היא האות י (או כל המשתָוים אליה בגימטריא) עם שני קמצין, או י + [ָ ָ ]. שוב הצגנו רכיב של הכתובים. למשל: את המלה 'בְּיָדָם' (מג:טו) נוכל לכתוב גם בְּד"ם + י[ָ ָ]. המלה 'בפי' היא מרכיב של כל מלה הכוללת 'י' (= 10) ושני קמצין.

דוגמה טובה היא המלה 'האדם': א + ד + ה = י; נותרו 3 קמצין ו-'ם'. לכן: הָאָדָם = בפי + םָ.

 

נפנה עתה אל רצף שלש המלים 'בפי אמתחת הקטן'. אנו רואים את שם האות בי"ת; אנו רואים עוד: שם התנועה 'פתח', הגימטריא של 'קמץ' והמלים 'אמ' + 'הקטן'. ראינו כי שם התחשיב 'פי' מיוצג פה. כבר למדנו כי בהחלפה מושלמת 'פתח' = 'פחת' – וגם זה שם תחשיב. הבטוי 'בפי אמתחת' כולל בתוכו את 'פחת' בפשטות; אין כל צרך בטפול מיוחד באותיות כדי לראות זאת.  סדר המלה 'אמתחת' מאפשר לנו  לראות את פתח / פחת, החלפה מושלמת.

 

המלה 'תחת' חוזרת ומלמדת אותנו כי פרשת 'מקץ', מלבד היותה כוללת את כל שמות התנועות, מוסרת לנו גם הוראות נכונות בדבר  מִקּוּם הנקודות ביחס לאותיות אותן הן מניעות. המלה 'אמתחת' לעצמה נתנת לכתיבה גם: 'קמץ תחת'. נוכל "לשאול" את ה-'ה' מן 'הקטן' – אמתחת הקטן – וכך תתקבל המלה 'תחת-ה' בין הגימטריא של 'קמץ' לבין 'קטן'. בשנוי סדר קל נקבל: 'קמץ קטן תחת ה-...' ואמנם, סימן התנועה 'קמץ קטן' מוצב  תחת האות המוּנעת. עם זאת, כבר למדנו כי 'קמץ' (= מ"א) ממלא תפקיד חשוב בבנית הגאים, מלים ובטויים בעברית. 'אמתחת' ='קמץ תחת' באה, אפוא, ללמדנו: מקומו של סימן התנועה 'קמץ' הוא תחת האות;  כמו כן  הגימטריאות של 'קמץ' עשויות להחליף (לבוא תחת) הגאים, מלים ובטויים שְׁוֵי-ערך. ראוי לציֵן כי המלה

'אַמתַחַת' עצמה איננה מנוקדת בקמץ, אף כי השם 'קמץ' וההוראה להצבת הסימנים 'קמץ' ו-'קמץ קטן' נלמדים מסך עִצּוריה. 'אמתחת' צמודה ל'בפי', ואנו מוצאים בצרופן את שם התנועה 'פתח' – המניעה את 'אמתחת'

שלש פְּעמים.

 

בי"ת = 412 = האות = אות ה = אותה. על פי המסורת הטברינית נתן להציב סימן נקוד מתחת האות/מעל האות/ליד האות, או, בהתאמה: מתחת בי"ת/מעל בי"ת/ליד בי"ת. כאן נזכיר כי 'על יד' = 114 = די"ק /יק"ד; בטוי זה הוא גם חלוף לשם טעם: גרשים = 1113 = 114. נוכל לשכתב את 'על יד האות' כך: בי"ת + גרשים [ראו

מא:לה, 'ויצברו-בר']. הבטוי 'על יד' מתקצר ל'ליד'. 'ליד' = 44, הילכך –

ליד = 44 = לדוד = התורה הזאת תגים = 2042 = הגו התורה הזאת = 1043 =

44 = יו"ד ה"א ו"ו ה"א

לכן הבטוי 'ליד האות' יהיה –

ליד האות = 456 = בית לדוד = הגו האות ל = הוגה דגש קל  =

בית יו"ד ה"א ו"ו ה"א

כך ראינו לעיל כי 'דגש קל' = 437. אחד מחלופי ערך זה הוא המלה 'לאות'. לפיכך אם אנו כותבים 'מעל לאות' או 'מתחת לאות', נוכל גם לכתוב 'מעל דגש קל' או 'מתחת דגש קל', בהתאמה. כדי לא לחרוג ממסגרת חבור זה יותר מן הנחוץ נעיר פה רק כי הבטוי האחרון: 'מתחת דגש קל' = 'דגש קל תחת מ' = 'מ תחת דגש קל'.

 

שוב ראינו כי למוד הגימטריאות של האותיות, שמות האותיות, שמות התנועות ושמות סימני הטעמים מגלה בפנינו את דרך הצבת הנקֻדות ביחס לאותיות.

הבה נעיֵן במלה 'קטן'. ט = קבוץ, כידוע. ק"ן = ף. מכאן:

קטן = טף = גוף = גורם = ףֻ – או כל מונח המגיע לסך 809.

 

עדין בפסוק מד:ב. בת / ת"ב, בגימטריא 'מרכא כפולה' (= 402) נמצאת בתוך הבטוי 'בפי אמתחת'. בהקש פשוט, בי"ת = י + מרכא כפולה.

על כרחנו רק נגענו בקצה השֹׁבֶל של הנושא "המצאות שמות הטעמים בתורה" בעבודה זאת. עבודה נפרדת

תוקדש, בע"ה, לנושא חשוב מאד זה. על פי כוָנתה של הכותבת יהיה "מאוצר אור החלופים" חלקו הראשון של ספר אשר חלקו השני יתמקד בעקר בהמצאוּת שמות הטעמים בתורה, תוך דיון במשמעויות שמות אלה לאור הגימטריאות שלהם.

 

ועתה לפסוק מד: ד. כאן מוצאים אנו בלי כל קֹשי את שם סימן הנקוד 'חירק' במלה 'הרחיקו'. ערך שם התנועה 'חירק' הוא 318:

 

חירק = 318 = קרובי = יקרבו = בקורי = ישוב = שובי = ישבו =

השיג = הגיש = גישה = חדוש = חדשו = וחדש = פריי חי =

בטא דבר המלכה = בטא דבר גנוז בלב = שבט גד = הויה צבר =

יצרה אהבה = יצרה אחד = צורה זהה = ג + צירה + י = גֵי =

ז צרויה = הוא יוצר = והוא יצר = והוא כפר = והוא מסר =

מסר את התורה = 1317 = יוצרים את = יוצר את האדם = יוצרת את עצמי =

תורה יוצרת = מוסרת תורה = תורה מסורת = הבית יוצרת צדק =

שם הבית = שים אות = שים אתו =

קריאת שורק  = אין + שורק  =אשתי + שורק = רות אשתי =

שבח את רות = שבח אותם = העולם האם = עולם תורה =

אמרה חסד = את הראשית = ישראל העם שילדה לי אשתי = 2316 =

מעזרתם = יזרעאל = א-לי עזר = זרוע לה = עוזר לה = אור עולה = פלא רז =

רפא הלב = רפא גוף זכר = זרק אגרוף = לרפואתם =  

חקי צדקו = על יד צדיק = על ידי צדק = שבחם גרי צדק = להרגיע =

לכל עמי כל בני שם חם ויפת = 2316 = חי פסק הלכה = 318 =

נפסוק יחד = פסקנו יחד = נקדה נקדה = טועם הזבחים = טעם הזובחים =

ש + נקדה בצד ימין + צירה + ם + ה + קמץ + א + חולם + ת + ד =

שֵׁם הָאוֹת ד = 4314  = שם האות ה = 318 =

האות ה כל כ"ב האותיות =1317 = האות ה כל כ"ז אותיות =

תבנו את המקדש שבעלום = 2316 = תבנו את המקדש שבעולם =

עולם צדק האות ה =1317 = שם אות י = אות י עולם צדק =

האות ה עלום צדק = אות י עלום צדק = ממירים אותי =

אות ה אשתי צדק = ממירים האות ה = בני אהרנ = בני נראה =

קבוץ כל בית ישראל חי באחרית הימים = 3315 =

פרי בטן אברהם שרה יצחק רבקה יעקוב לאה ורחל חי =

הויה מקים המת מן העפר = ואשוה* = קרא חשבון = קרא שבח עולם

.....................................

* ראו ישעיהו, מ: כה.

 

יקרא נא הקורא חלופים אלה של שם התנועה 'חירק' בעיון. התפתחות מכלול החלופים המשֻלבים זה בזה כַּמתגלֶה לעינינו מַקשָׁה על כתיבתם בסדר נתינתם. הכותבת השתדלה לעשות זאת, אולם בכל חלוף צומחות המלים אהדדי וכמעט נבצר מאתנו להציג את ההתפתחות לפי מלה נתונה. עלינו ללמוד את כלל הרשימה כיחידה אחת ולהבין אותה כהתפתחות משׂתרגת-מתמדת.

 

'והוא נחש' – בטוי זה נמצא בפסוק מד:ה. 'והוא' בפני עצמה ראויה לציון. ערכהּ 18; עלינו לראות מלה זאת כשלש ו"וין, כערך ח"י. הבטוי 'את התורה' (= 1017) הוא חלוף פחות ידוע של 18. בתוך 'והוא נחש' נמצא שם התנועה 'שוא נח'; חלוף ידוע של 'נחש' הוא 'משיח' ='ספר הגי' (ראו: The DEAD SEA SCROLLS CONCORDANCE, Volume One, The Non-Biblical Texts from Qumran, Part One, by Martin G. Abegg, Jr. with James E. Bowley & Edward M. Cook & in Consultation with Emanuel Tov || Brill Academic Publishers, Leiden/Boston 2003  עבור רשימה מלאה של מראי מקום בהם נמצאים הבטוי 'ספר הגי' ונטיותיו בקטעי מגִלות ים המלח). ראינו כעת כי 'חירק' = 318 = שי"ח. רואים מיד כי 'משיח' > מִ (מ + חירק). כך, כל מקום בו נכתבת מ חרוקה נתן לקרוא בו את המלה 'משיח' ו/או כל חלופיה. שוב משתחררים אנו מן ה'מִצרים' של חשיבה חד-ממדית בדרך אחידה ע"י פרוק ובניה מחדש של המלה, וכן של התפיסה עצמה, לחלוף שמיש עבור כתוב חליפי. למדנו גם כי אין תחום חד בין מלה עברית [שלֵמה] לבין יחידת-לשון: נוכל להמירן זו בזו. הבטוי 'והוא נחש' הכולל את שם התנועה 'שוא נח' נתן לקריאה כך:

והוא נחש = 376 = משלו = ספר אל-ה = ספר + 2 × י"ח  = ספר + 2 × (את התורה)

 

ראינו כמה מלים המכילות את האותיות ש"מ. השם 'משה', בו טפלנו כבר, כולל אותיות אלה. הערך 340 כבר

 נמצא בכמה חלופים של שמות תנועות. ודאי תפס עד כאן הקורא הערני מחלופים אלה כי השרש ספ"ר הוא

חלוף ל-ש"מ. כך גם 'מלרע', המורה על הדגשת ההברה האחרונה במלה, ערכה 340. על פי כללי הגימטריא, בכל מקום בו נמצא ש"מ נוכל להציב 'מלרע'. כמו 'מִצרים' גם 'מִלרע' מכילה את ה-מ החרוקה, בערך 358 = משיח.

אנו מתקרבים, בע"ה, להבנה אחרת לגמרי של 'משיח'; תפיסה חדשה זאת רחוקה מנחלתם של לומדי התורה

 ללא יישום החלופים, המשתעבדים לחזיון התעתועים אותו שולפת נפשם במפגשהּ עם מלים.

 

שוב פוגשים אנו את סימן התנועה 'פתח' בצרוף 'בפי אמתחותינו', בפסוק מד:ח, ואת ס"ו (= גנובה) בתוך 'כסף או'. באותו פסוק עצמו מוצאים אנו את המלה 'נגנב' – ובכך מתחזקת עמדתנו כי פסוק מד:ח מכיל הוראות שמוש ב-'פתח גנובה'. פרשת 'מקץ' כוללת שעורים המטפלים בכל תנועה, אפלו אם חשבנו בטעות כי היא מאולצת או בעלת חשיבות משנית. שם התנועה 'פתח גנובה' נמצא ביותר ממקום אחד בפרשת 'מקץ', וכך נוכל להיות סמוכים ובטוחים בהשפעת תנועה זאת על ההגיה הנכונה של התורה. בעלי המסורה לא "המציאו" תנועה זאת או אחרת בלשון הקדש, או את שם אחת מהן.

 

פסוק מד:יא הוא עורק אמתי של אבני-חן. תחילה, ברצף המלים 'איש את-אמתחתו' יש 'שוא'. כמו כן נוכל לסדר את הצרוף 'את-אמתחתו' כך: 'מתחת אות א'.

 

 המקף אינו נדון בעבודה זאת, המתמקדת בשמות התנועות בתורה. חשוב הגימטריא של שמות התנועות אינו כולל את המקפים. בעבודה שתֻקדש בקרוב לשמות הטעמים נטפל, בע"ה, במקף עצמו ובמקומו בהבנת שְמות טעמים מֻרכבים – כמו שעשינו לעיל בדיוננו בשם הטעם 'תרי-קדמין'.

 

סך האותיות א"מ במלה 'אמתחתו' הוא 41 = 1040; כעת כבר כולנו יודעים לבטח כי זאת הגימטריא של 'קמץ'. הילכך נוכל לקרוא את 'את-אמתחתו' כך: 'קמץ תחת אות'. מקומו של סימן הקמץ הוא, כידוע, מתחת לאות (כמו הקמץ הקטן בו טפלנו קדם) בשטת הנקוד הטברינית. עם זאת, בשטת הנקוד של ארץ ישראל ובשטה הבבלית (עדין בשמוש בכתבי- יד תימנים) מֻצב סימן הקמץ  מעל לאות (ראו לוח השוָאת נקוד בספר HEBREW: THE ETERNAL LANGUAGE by William Chomsky, The Jewish Publication Society of America, 1964, copyright  1957, pg. 101).). האם נוכל למצוא בפרשת 'מקץ' אסמכתא להצבת הקמץ  מעל האות? אמנם כן. השם 'קמץ' מכיל בקרבו את ק"מ, בסך 140. 'מעל' עולה גם הוא לסך זה. כלומר: 'קמץ' = מעל + ץ. חלוף חשוב של ץ הוא: 'ץ' ='כל כ"ב האותיות' ='כל כ"ז אותיות'. ב-א"ב העברי 22 אותיות רגילות; ל-כ"ב אלה מצטרפות ךםןף"ץ בסופי המלים. מכאן:

קמץ = 'מעל כל כ"ב האותיות' = 'מעל כל כ"ז אותיות'. המלה 'אמתחתו' רומזת לנו כי מקומו של סימן התנועה 'קמץ' הוא תחת האות, ואִלּו משם התנועה עצמו נובע כי מקומו דוקא  מעל האותיות (כולל ךםןף"ץ!). נוכל, אפוא, לקרוא את המלה 'אמתחתו': 'מעל ותחת כל כ"ב האותיות' או 'מעל ותחת כל כ"ז אותיות'. משמעות המלה 'תחת' היא גם "במקום" [ראו בראשית, ל: א; ובפרשתנו – מד: ה]. 'ותחת' היא גם 'תחתו' [במקומו, שמואל-ב, ג:יב] – וערכה 814. כך גם המלה 'חוף'. אם "נשאל" ל מן 'כל' תתקבל המלה 'חלוף' בתוך הבטוי 'מעל כל כ"ב האותיות תחתו' ='מעל כל כ"ז אותיות תחתו' – ומכאן סיוע לקביעת המשמעות האחרונה של 'תחתו': במקומו. נעיר כאן כי גם המלה 'צדיקים' עולה לסך 814.

אם 'צדיקים' = 814, אזי 'הצדיקים' = 819. ערך זה מענין מאד, כי –

קמץ + פתח + צירה + סגול + שוא + חולם + חירק + קבוץ + שורק =

1040 + 488  +  305 +  99   +  307  +  644  +  318  + 1008 +  606  = 4815  = 819   

 

ערך הצרוף 'את-אמתחתו' הוא 1256 = 257. כזכור, מצאנו שנוכל לקרוא בטוי זה גם כך: 'קמץ תחת אות'; בנוסף, נוכל גם לקרוא: 'מעל אות ץ תחת' או 'מעל כל כ"ב האותיות תחת' או 'מעל כל כ"ז אותיות תחת'. שלושה בטויים אחרונים אלה עולים לסך 2255, לכן נוכל להציב כל אחד מהם במקום 257. בטויים אלה הם, לכל הדעות, דו-משמעיים. אולם נוכל להבהיר קצת את התמונה אם נזכור חלוף נוסף של ץ: המלה 'שם'. בידענו זאת נוכל לשכתב את הצרוף 'את אמתחתו' כך: 'שם, מעל אות, תחת' או 'תחת שם, מעל אות'. לפנינו  חלק מהוראה, עדין עלומה, שלא נוכל להשלים בינתים כי טרם גלינו את דרכי החלופים הנאותות לענין זה. עם זאת, נוכל להתמקד בדרך אחרת לגמרי (אך שְׁוַת-ערך): 'תחת' = 808 = אברהם = רחם.  'חלוף' בגימטריא, כפי שכבר ראינו, היא 'התגלות'; וגם 'אברהם + לאה', לכן היא גם 'רחם לאה' / 'רחם אלה'. 'חלוף' = 844 = 'אלה ברא אדם'. עצם העִסּוק בחלופים הוא בריאת אדם בפֹעל, ואם נדיֵק יותר: הוא אדם, הבורא ומתברא ללא הפוגה. כוון נוסף: 'מעל' ='הקהל', והאפשרויות עוד רבות מאד.

 

כאן, כמו בכל התורה, אין לנו ענין בחֹמר גזור ומוחלט. אין להבין כי אחת מהאפשרויות שהָעֳלו לעיל  היא הנכונה, או המשֻבחת, מכל הבנות המלים 'אמתחתו' וכן 'את-אמתחתו' או כי היא הלמוד המדוקדק לבדו הנמסר לנו. כל האפשרויות (ועוד כהנה וכהנה) קיָמות ונכונות. כל הגִלּויים אמת, זה בצד זה. ואף אם הם נראים לנו כאִלו סותרים אהדדי או תלושים, הם משלימים זה את זה ותומכים זה בזה; כל אחד תורם משלו לבריאה בדרך של "זה  וגם זה". כדאי לשוב ולהזכיר כי אחת מהיכולות החשובות ביותר אותן עלינו לפתח בקרבנו תוך למוד התורה היא החשיבה ההֶקשֵׁרית (בנגוד לחשיבה הפַּרדָּנית), בהן 

דנו לעיל, אך בלי לחרוג מההנחיות. המוסכמה [אקסיומה] של קריאה חליפית בתורה היא כוללנית; עם זאת, אין היא חסרת גבולות כל עוד צדקתנו ויכולת התמודדותנו בָּאֱמת אינן מפולשות. התורה איננה הפקר – יש חוקים המגדירים את רמת הגמישות המותרת לנו בפרשנות מקראית. חוקים אלה מתגלים לתודעתנו בהתאם למדרגת התפתחותנו המוסרית / רוחנית.

 

אולם כנראה מצטייר מפסוק מד:יא כי הפרשנות: 'את אמתחתו' = 'קמץ תחת אות' במשמעות "מקומו של סימן התנועה מתחת לאות המוּנעת על ידו" היא "מועדפת". ברצף המלים 'ארצה ויפתחו איש אמתחתו' נוכל לראות את השמות, ואת תבניות-השמות, של סימני הנקוד הבאים: צרי-צירה, פתח, שוא, קמץ. כל סימני תנועות אלה מֻצבים  מתחת לאות המוּנעת בשטת הנקוד הטברינית, כמו הסגול המיוצג פה בגימטריא אצ"ח. גימטריא מו

בהקת יותר, כלומר: צ"ט, נמצא להלן במלה 'נצטדק' בפסוק מד: טז (עם זאת, סימנו של הטעם 'סגול' מוצב,

כידוע,  מעל האות המֻטעמת). שוב נוכחנו לדעת כי 'סגול' – שם תֹאר, סימן תנועה, טעם-מקרא ואחרון הצבעים בתחזית הנראית (צבע המלכות) לא נכתב בפשטות בפרשת 'מקץ', ועלינו לחשוף את קיומו בגימטריא שלו.

 

בפסוק מד:יב אנו קוראים את המלים 'בגדול... ובקטן... וימצא'. בתוך מלים אלה נמצא שם סימן הנקוד קבוצ. כשעסקנו במלה 'אפס' ראינו כי סגול + סגול = 198 = קבוצ וכן זהו סך 'צחק'. בכך השלמנו את רשימת סימני הנקוד המושׂמים מתחת לאותיות המונעות על ידם. 'וימצא' מכילה את האותיות מ"א, לפיכך יש כאן סימן 'קמץ' – המתגלה לעינינו ללא טורח במקום זה. הזכרנו את צורת המשנה של הקמץ, 'קמץ-קטן', ועמדנו בקיצור על תנועה זאת. הקמץ, ראוי להזכיר, מופיע בעיקר בהברה פתוחה, בה נדרש הקמץ על פי חוקי הדקדוק. המינוח פה מעניין במיוחד: 'פתוחה' היא הברה ללא עצור סוגר, וגם אות המנוקדת ב'פתח'. אם ההברה 'פתוחה' היא תנוקד בקמץ (או בתנועה גדולה אחרת). קמץ קטן, לעומת זאת, יבוא (ברוב גדול של המקרים) בהברה סגורה ובלתי מוטעמת; אותן הברות, אילו היו פתוחות, היו ננקדות בקמץ [גדול]. במקרים רבים יבוא קמץ קטן תחת חלם בירידת הטעם, כמו בריבוי (שֹׁ,רֶש ¬ שָׁרָשִׁי,ם) או בנטיה (רֹן ¬ רָנִּ,י). ב'רני' בא קמץ קטן במקום התנועה הגדולה 'חלם'. המסורה לא ציינה את הקמץ הרגיל כ'גדול' בדרך כלל, אך לפעמים הוא נקרא כך כי הוא משתייך לקבוצת התנועות הגדולות והגייתו ארוכּה קצת יותר מזאת של הקמץ הקטן. להלן יובאו כמה חלופים של 'קמץ גדול' אשר לבטח יעוררו ענין רב:

 

קמץ גדול = 1083 = 84 = ידע = דעי = ילמד = למדי = סוד דוד =

סוד תגים = מתרגמת = געיא* = חולמ*

 

* שוב רואים אנו כי ערך תנועה אחת משתוֶה לא רק לערכה של תנועה אחרת אלא אף לערכו של טעם.

 

בקרב המלים הצמודות 'הלוא ידעתם כי-נחש' הנמצאות בפסוק מד:טו פוגשים אנו בשמות השוָאים, 'שוא נע' ו-'שוא נח'.

 

מצאנו את צ"ט, הגימטריא של 'סגול', בתוך 'נצטדק' (פסוק מד:טז). מלה זאת חשובה גם מסבה נוספת. לאורך עבודתנו נקטנו במונח 'נקודה' (נקֻדה) בלי להציג הצדקה לשמוש זה. נכון, מונח זה הונחל לנו כחלק בלתי נפרד מהמסורה; עם זאת נוכל לשאול האם יש הצדקה לשמוש במונח מיוחד זה בפרשת 'מקץ' – סדרה בתורה המוקדשת ללימוד הנקודות? על סמך מה נקראת 'תנועה' בשם 'נקודה'? לעיל ראינו את הגימטריא 'קו ונקדה'

(= 271) בפרשת 'מקץ' (מא:ל, סך אר"ע) וגם 'קו' עלה בחישובינו. אך טרם גלינו את המלה העצמאית

'נקדה' (= 159 = קנ"ט) בפרשתנו זאת. למרבה הענין אנו מוצאים תשובה לחסרון זה רק לקראת סוף הפרשה במלה 'נצטדק'. אם נחסיר מ-'נצטדק' את קנ"ט ייותרו צ"ד. יש, אמנם, מקרה אחד בו הנקודה מושמת בצד

האות – בשוּרק. ערך 'נקדה' הוא 159:

 

 נקדה = נק"ט = 159 = סלחתי לכם = 1158  = 3156 = בַּסְּפָר =

ב + דגש קל + פתח + ס + דגש חזק + שוא נע + פ + קמץ + ר

 

יש להעיר כאן כי הגימטריא של נקדה, קנ"ט, היא חלוף לא-מושלם של 'קטן'.

 

את מסע התגליות של שמות הנקודות בפרשת 'מקץ' פתחנו בדיון בגימטריא של 'קמץ' בראשית הפרשה; הוא ממלא, כפי שראינו, תפקיד נכבד ב'מקץ' בחזרותיו המרובות. יאה לו, אפוא, להיות גם הסוגר של דיון-הבהרה זה לעת עתה. נעיף מבט במלה 'מצא' (מד:טז) העשויה להתכוֵץ: מצא > צ + מ"א (= צ + קמץ). בשלב זה הקורא לבטח יכול להבחין מיידית בגימטריא מ"א של סימן התנועה קמץ אגב עיון בכתובים. לפי זה 'מצא' הוא התרחבות של צָ ואילו צָ הוא התכוְצות של 'מצא'. נבין כי שני אלה הם שני מ צ ב י ם  של דבר אחד.    [חסלת פרשת מקץ]

 

לא נוכל להציע לקורא סיכום, ודאי לא סיום, של עבודה זאת. אין אנו נפרדים מ-'מאוצר החלופים: פרשת מקץ' בהרגשת סיפוק של השגת דבר שלם. אין אנו חווים את חמימות הזוהר שלאחר תפקיד אותו עשינו כהלכה, את התהילה שלאחר השלמת משימה נכבדת.

עבודה זאת מציבה מספר גדול של שאלות, וככל שנלמד יותר – יהיה מספר התגליות האפשריות, ההבנות ורמות הפרשנות שנוכל להעריכן, גדול עוד יותר בהתאמה ישירה להשׂגינו. שכרנו על רוב לימודנו הוא קבלת מושג זערער אודות החלק העצום אותו לא למדנו עדין. "מה רב חלקך אשר צָפַנְתָּ ליראיך!" הנוטל על עצמו עבודה כזאת,

מִטֶּבַע הדברים לא יוכל להציג אלא חלק זערער מתוך שפע הפנינים, שניתנו מידו הרחבה של ה' ית' ויינתנו עוד לנצח, אפילו אם ננסה לייחס חלק מן הנלמד לאחרים. הותר לנו לבוא בשערי מכרה יהלומים ענק, והורשינו

ללקט ככל אשר נוכל שֵׂאת מן המטמונים בכבשון התורה. אולם מה דלים כוחותינו ומה מוגבלים מכשירינו! וכל יהלום כה מבריק, מרתק אותנו בנצנוצו. כל יהלום כמו נחתך ועוצב להתאימו בדיוק אל תוך תצרף מופלא, אך אין בידינו די יהלומים כדי לדעת: היכן להתחיל? לא נוכל אף לשער את מראית התצרף אחרי השלמתו. העבודה מגרה אותנו ומאלצת להמשיכה. נדע, באופן כלשהו, כי לא נעז לנטוש את מאמצי אהבתנו ונקח אותם על עצמנו למען כל היקר לנו.

 

העבודה המוצגת כאן היא מבצע לאומי של העם היהודי. מאמצים אלה נמשכו מדור לדור ויימשכו דור אחרי דור. כפרטים, לא יוכל איש מאתנו להשלים את העבודה אולם איש בל יחדל מלשאת בעול ולהשתדל בענין זה. מצאנו במסכת 'אבות':

 

רבי טרפון אומר: היום קצר, והמלאכה מרֻבּה, והפועלים עצלים, והשכר הרבה, ובעל הבית דוחק. הוא היה אומר: לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להִבָּטל ממנה; אם למדת תורה הרבה, נותנים לך שכר הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא (פרק ב, משנה טו-טז).

 

זהו תלמוד תורה לשמה. הובטח לנו כי כולנו נראה את המשיח בבוא היום. במהלך עבודה זאת השתדלה הכותבת להעמיק את הבנת משמעותו של דבר זה ולהציגו באור בלתי שגרתי, בלי לגלות יותר מדי, כדי שכל קורא יוכל להשיג הבנה זאת.

 

רק תוך הכנת העבודה עומדים אנו על טיבה של העבודה עצמה וכיצד העשייה מכרעת. אנו מגיעים להבנת מקום התורה ומקומנו-אנו כלפי ה' ית' בדרכים לא שוערו. מתחברים אנו אל כל אותן הנשמות אשר עמלו / עמלים / יעמלו בתלמוד תורה לשמה ומתקשרים אנו אל צרור החיים. אנו חוצים את מפתן הנצח ותופסים את משמעות החיים לעולם

(= לימוד תורה לעולם), ואז מודיעים לנו כי התברכנו. אנו משיגים כי דברי ה' אמת ו-ה' צדיק וכי כל נביאי ישראל הם "נביאי האמת והצדק". כל זאת ועוד הרבה יותר נוכל אז להשיג: הלימוד כבר איננו עניין אמוני; הוא בניית ידע של עצמוּתנו. כך הובטח לכנסת ישראל; כל שעלינו לעשות הוא לקבל את ההצעה.

 

טרם נאמרה המלה האחרונה בחוקי הדקדוק העברי. הכותבת שקלה בדעתה והסיקה כי קיימים שמות נוספים של סימני תנועות / טעמים, וחוקים לקביעת מקומם ופעולתם, בכתובים שאבדו בערפילי הזמן. גם חוקי הדקדוק שפותחו ע"י אנשי המסורה הטברינית, סבורה הכותבת, הם רק חלק משלמות כלשהי – בהחלט רבים מדי החריגים מכדי להפיג את הספקות בנכונותם הגמורה. אהרן בן משה בן אשר, ז"ל, ודאי יהיה הראשון שיסכים עם הדברים שנאמרו כאן. האם השם 'יחזקאל', אותו נוכל לשכתב 'קמץ חזק', הוא שמו של סימן תנועה שנעלם מאתנו? האם זאת הוראה כלשהי המקשרת את הקמץ אל הדגש החזק? או אולי שניהם כאחד?

 

אין אנו יודעים את כל הנדרש לדעת בתורת החשבון. אנו יודעים מעט מאד אודות לשונָאוּת חשבונית, פחות מזה אודות חשבון לשונָאי, והמקבלים על עצמם ללמוד חשבון מוסרי/אֶתי עם לשונאות חשבונית, דהיינו גימטריא, נער יִסְפְּרֵם. יש לראות עבודה זאת גם כקריאה צלולה למען חשיבה מחדש על תורת החשבון המקובלת עד היום. את השם 'יחזקאל' שראינו כעת משוכתב ל'קמץ חזק' נוכל להמיר גם ב-'גבול חזק'. הכינוי 'יחזקאל הנביא' יהיה אז 'חזקה + גבול + נביא'. לעינינו מתגלים שני מונחי חשבון, חֶזקה ו-גבול, בתוך הכינוי 'יחזקאל הנביא'. היתכן כי ספר יחזקאל, המטפל במדות המדויקות של בית המקדש שנותרו עלומות עד היום, הוא מסכת לימוד גבולות (בין היתר)? כאן עלינו להזכיר כי את השרש ספ"ר אפשר לנקד סֵפֶר או לשלב ב'מִסְפָּר'; ואפשר לנקדו סְפָר (=גבול; למעשה – אזור הגבול). שמא נאמר כי היצירה הנקראת 'ספר יחזקאל', בנוסף להיותה עבודה רוחנית/מוסרית מהמדרגה העליונה, היא גם מחקר חשבוני המקדים את ניוטון באלפַּים וחמש מאות שנה? אין אנו יודעים. המסע נמשך.

 

                                                                   דורין אלן בל-דותן, צפת.